קשה לי לכתוב, כי אני לא מצליחה למצוא את המילים המתאימות.

זו מעיין תקופה כזו, ששום דבר לא ברור, שמצבי הרוח שלי נעים מ"היי" מטורף ל"דאון" מטורף עוד יותר.

לאקס שלי יש חברה חדשה. (והיא ממש, אבל ממש מכוערת. וגם שמנה. ואני לא היחידה שאומרת את זה! אבל עדיף ככה. אם היא הייתה כוסית ויפה הייתי יותר עצבנית).

ונכון שזו אני שנפרדתי ממנו, ונכון שנדמה שוויתרתי עליו מזמן, זה באיזשהו מקום צובט בלב.

אחרי שלוש שנים של ביחד, היינו עייפים מדיי, מותשים מכדי לשמור על האהבה שהייתה בינינו, ולאט לאט נתנו לה לברוח.

נתנו לה לגווע בתוך היום יום. ואולי רציתי רק לנער אותו קצת, כי אם הוא היה אומר לי אז, שהוא נלחם עליי, שהוא לא נותן לי ללכת, הייתי נשארת.הייתי נשארת ולא הולכת אף פעם. אולי רק רציתי שהוא יגיד לי את זה. אבל הוא לא אמר.

ואני לקחתי את כל הדברים שלי, ותוך כדי בכי מטורף דחסתי אותם לתיק, ונסעתי.

נסעתי והיה מישהו אחר שריסק אותי.

אני יודעת שאז, זו הייתה ההחלטה הנכונה לגביי. לפחות אז הייתי שלמה עם מה שבחרתי.

פשוט התאהבתי במישהו אחר.

זו הייתה התאהבות מטורפת, באמת. ויכול להיות שהיא קרתה כדי שאני אשים לב שמשהו לא בסדר... שאני אתעורר ואחשוב איך הקשר שלנו גווע ולגרום לו לשים לב.

ולרגעים אני מצטערת שזה קרה, ולרגעים לא.

כי אולי הוא פקח לי את העיניים.

אולי זה קרה לטובה.

אולי הפרידה הזו שבאה בעקבות זה תשנה משהו.

אני יודעת שהיא שינתה אצלי כמה דברים.

פתאום למדתי להעריך את המובן מאליו, להעניק תשומת לב לדברים החשובים.

וגם אם זו טעות מוחלטת- אני יודעת שעליי לשלם על הטעות שלי. אני כבר ילדה גדולה.

וכשאני רואה אותו אונליין בפייסבוק, אני עדיין מסתכלת לכמה רגעים על השם שלו, ועוברת בי צמרמורת.

מעבר לזה שהוא דיי חתיך, היה לו מעיין צ'ארם... סוג האנשים האלו שפשוט מושכים את תשומת הלב שלך, שאפשר לדבר איתם על כל דבר.

רק חבל שהוא יצא כזה אידיוט, והתייחס לכל מה שלא חשוב, כשאני כתבתי לו את כל המילים היפות שבעולם, והייתי מוכנה לשכב בשבילו על הכביש.

חבל שהוא לא יכל לאהוב אותי קצת בחזרה.

אני קצת מתגעגעת אליו, האמת.

לא בקטע של הקשר הזוגי, אלא סתם פשוט לדבר איתו.

(מעניין אם הוא קורא את זה. לא אכפת לי, על אף שהוא יקבל טפיחה על האגו, יש גבול לכמות השקרים שאני יכולה לשקר לעצמי. מעניין אם האקס שלי קורא פה, אם כן- אל תשנא אותי).

אני בנתיים יוצאת עם מישהו.

והוא באמת בחור חמוד, וכיף לי איתו.

אבל אני לא מצליחה להרגיש. זאת אומרת, אני כן מרגישה.

אבל אני לא מרגישה מאוהבת ומסוחררת, כמו שתמיד קורה לי.

אולי הלב שלי אטום כבר, אולי הוא מצולק.

ואולי באיזה מקום, מקום קטן, אני מקווה שעוד שנתיים נחזור.

שלא יהיה מרחק, ולא יהיו לימודים מטורפים, והכל יהיה קל.

אני קצת מייחלת לזה.

אני מאמינה בגורל.

אני מנסה לכתוב פה את האמת, האמת שלי.

אפילו שהיא לא ברורה לי. ונדמה שאני לא מצליחה להעביר את עצמי ואת מה שאני חושבת כמו שצריך, כי מה שכתוב פה אלו רסיסי מחשבות ורגשות.

אני מרגישה צורך בשינוי.

בתור התחלה שיניתי פה את העיצוב.

אני רואה איך כולם ממשיכים בחייהם, מתקדמים הלאה, ואני מרגישה תקועה. כל כך תקועה.

אולי כואב לי, שהוא המשיך הלאה, ויש את החיים שלו ויש את החיים שלי והם לא מתחברים יותר.

יש בי תחושת מועקה, שלא עוזבת אותי.

מציפים אותי כל כך הרבה דברים עכשיו, וזה חונק אותי עד שאני לא מסוגלת לנשום.

ציוני בחינות סמסטר ב' מועד א':

מתמטיקה- 91.

ציוני בחנים קודמים: 95,98,95.

ציון סופי לסמסטר: 93.

אנגלית - 81.

ציוני מבחני סמסטר: 92, 93.

ציון סופי לסמסטר: 87.

(זה היה מבחן איום ונוראי, ולא ברור לי איך הצלחתי לקבל ציון סביר בסופו של דבר. הייתי בטוחה שאני הולכת להוציא 30).

כתיבה אקדמית - 88.

ציון בוחן: 87.

עבודת רפרט-100.

ציון סופי לסמסטר: 95.

היסטוריה- 90.

בוחן - 100.

עבודה להגשה- 100.

ציון סופי לסמסטר: 94.

אנתרופולוגיה - 96.

ציון סופי לסמסטר: 96.

סוציולוגיה - 86.

ציון סופי לסמסטר - 86.

האמת, זו אכזבה קשה. המבחן היה סביר, לא קשה מדיי. ונכון שכמעט לכולם היו ציונים על הפנים- היו לא מעט נכשלים. אבל עדיין. הייתי בטוחה שאני הולכת לקבל 90+.

סמסטר קודם הציון שלי עמד על 95.

אני יודעת שזה יתקזז, ואני יודעת ש25% מהציון זה גם הציון באנתרופולוגיה וזה מעט יעלה לי את הציון הסופי במדעי החברה, אבל אני מאוכזבת.

אני מאוד מתלבטת האם לקחת את הסיכון ולגשת למועד ב', אני ממש לא יודעת מה לעשות.

סה"כ אני פחות או יותר מרוצה מהציונים.

כמובן שיכולתי יותר.

עכשיו נותר לי לחכות לציונים הסופיים של המכינה, ולציון הפסיכומטרי.

הלוואי, הלוואי, הלוואי שזה יהיה ציון טוב.

כי בכנות, אני לא יודעת אם אני אעמוד בעוד אכזבה.

אני שומעת את Believe של k's choice.

לפני שבוע, נסענו לבקר חבר שאבא שלו נפטר מדום לב, כמה ימים לפני היום הולדת שלו. היינו אמורים לצאת ולחגוג לו את היומולדת, במקום נסענו לניחום אבלים.

ובדרך חזרה Cocoon Crash  התנגן באוטו, ונזכרתי איך בכיתה י"א שמעתי אותם המון, ספציפית את הדיסק הזה.

ופתאום שאני שומעת את השיר, ומצליחה להתחבר לכל מילה.

יש בי תחושה של חוסר מנוחה.

אני לא מסוגלת להתרכז בשום דבר, מחכה כל פעם לרגע הבא שיגיע.

זה קצת לא עוזר, בתקופה זו של מבחנים.

גם מצאתי עבודה, במשרד עו"ד.

העבודה סבירה, החברה גם, אבל אני באה נטו בשביל הכסף.

ביטלו לי את הכרטיס אשראי וכרגע אני לא יכולה לעשות אחד חדש.

בהחלט מצב לא נעים, ואני מרגישה רע שאני צריכה לבקש מההורים שלי כסף.

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה/צריכה: עדשות מגע חדשות, ג'ינס שחורים, נעליים, תיק חדש, הופעה של מדונה... (בעצם אין מי שיבוא איתי).

אני חושבת שאני בעיקר מנסה להגדיר את מה שאני מרגישה ומה שאני רוצה, ואני לא מצליחה.

מצד אחד אני מתגעגעת אליו. אני עדיין עוקבת אחריו בפייסבוק. הוא כתב למישהי "חמודה", וזה עדיין צובט.

אני מתחרטת על הפרידה הזו, אבל לעיתים אני חושבת אולי זה בסופו של דבר היה הדבר הנכון לעשותו.

אולי אני צריכה להפסיק להיאחז בכל הכוח בציפורניים שבורות.

יש את ההוא. שזה נגמר. עכשיו אנחנו מתעלמים אחד מהשנייה. ביום חמישי ראיתי אותו לראשונה מזה שבועיים, פשוט הסתכלנו אחד על השנייה ולא ידעתי מה להרגיש.

אולי זה לא היה אמיתי.

אני פשוט מרגישה פספוס. קצת.

מדהים איך גברים מצליחים להוציא אותי מדעתי ושלוותי.

אני חושבת שברך מגיל 15, כמעט תמיד היה לי מישהו.

אני בנאדם שלא יכול להיות לבד.

ואני לבד.

ולא רק מבחינת בן הזוג. אולי אם היו לי חברים באמת, אז לא הייתי מרגישה ככה.

ואני הולכת להתוודות פה, ולכתוב את אחד הדברים האמיתיים והנכונים עליי.

אני בודדה. וזה לא מטאפורה.

אני מרגישה אין לי עם מי לדבר איתו.

אתמול לראשונה מזה הרבה זמן יצאתי ביום שישי בערב, ולא ישבתי מול שידורים חוזרים של "סקס והעיר הגדולה".

רוב הזמן אני פשוט לבד בבית, כמו כלב מסכן.

אני בגיל 22, ואני מרגישה כמו מישהי זקנה, שמתו לה כולם, והיא מחכה למוות שלה.

אין לי למי לספר מה עובר עליי, מה קורה איתי, מה עשיתי היום.

זה לא שתבינו לא נכון, כן יש לי חברים, פחות או יותר.

וזה הדבר הכי רע והכי מגעיל והכי דוחה, אבל נמאס לי לשקר לעצמי ולכתוב פה שקרים על גבי שקרים.

זה לא כמו שהייתי רוצה.

אני מרגישה שאין בזה דבר אמיתי.

שמכוח האינרציה אנחנו נפגשים מדיי פעם, כדי שיהיה לנו איך להעביר את הזמן.

יכול להיות שאני חיה באיזשהי פנטזיה של איך החיים שלנו אמורים להיראות, אבל ממה שאני יודעת, רוב האנשים לא רק עובדים ולומדים כל היום. יש להם מעבר. ולי כמעט אין מעבר.

ואם כבר אנחנו בוידויים, וזין על מי שיקרא את זה, אני עולה על המשקל ועל הצג 44.7. וכן, אני לא אוכלת. לא כמו שצריך. אבל למי אכפת? אולי מרוב האדישות, הכלום, כבר אין לי כוח לכלום הזה ובא לי להיעלם.

ביום חמישי מרחתי את הציפורניים בלק סגול כהה ושמתי ליפסטיק תואם, והלכתי על עקבים לתחנת רכבת ונסעתי לת"א.

וזה היה אחד הלילות ההזויים מחד, אבל היותר כיפיים מאידך.

ואני אשמור לעצמי את זכות השתיקה.

שתיתי יין, ובירה והמון וודקה, והתפלאתי איך אחרי כל כך הרבה אלכוהול על כל כך מעט משקל ואוכל בקיבה, לא היה לי הנג-אובר. כנראה שהגנים הרוסיים מתחילים לעבוד.

ובבוקר ירדתי מהרכבת, ועמדתי מסריחה מסיגריות, אלכוהול וסקס, ורצתי מהר למונית שירות על העקבים שחתכו לי את הרגליים והרמתי את המכנסיים שלא ייפלו, וחשבתי שאני נראית כמו הגירסה הג'אנקית של עצמי.

והגעתי הביתה ועשיתי מקלחת, ועל אף שהייתי 24 שעות ללא שינה הלכתי לים כהרגלי בשבועיים האחרונים, ושכבתי בשמש והרגשתי איך השמש שורפת לי את הגב, וניסיתי לחשוב על מה שעובר עליי.

אני צריכה עוד ערבים כאלו.

אולי אני מכורה מדיי לריגושים, אבל מתי אם לא עכשיו.

בא לי שמישהו יסחוף אותי, שיגרום לי להתרגש.

בא לי לארוז את כל הדברים במזוודה, ופשוט לנסוע למקום אחר. להתחיל מחדש, לצבור חוויות, שיהיה לי משהו מעניין לכתוב, ולא רק את הדיכאון שלי.

משהו חייב לקרות לי. משהו צריך לטלטל אותי. אבל משהו טוב.

נמאס לי לחכות.

אני קמה בבוקר עם דמעות בעיניים, ועם תחושה שאין בשביל מה.

אני מרגישה מועקה, מועקה כמו חור שחור שבולעת אותי ואני לא יכולה להילחץ ממנה.

זה כמו סיכות קטנות ומחודדות שננעצות בי שוב ושוב, ומשאירות עליי סימנים.

אני שונאת להרגיש ככה, ובעיקר שונאת להרגיש חרטה.

אני מסתכלת לאחור ולא מאמינה שמה שקרה באמת קרה.

איך אני יכולה להמשיך הלאה כשאני מתגעגעת אליך כל כך?

הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור.

הלוואי ולא הייתי כזו ילדה מטומטמת.

הלוואי ותוכל לסלוח לי.

אני מצטערת.

אני אוהבת אותך.

אני, ים.

צילום ועריכה: אחותי.