יום שישי סוף סוף יכולתי לישון עד מאוחר. בתיאוריה. משום מה התעוררתי ב 11 וחצי. וזה ממש מוקדם בשבילי.

אז עשיתי שיעורי בית בלשון, סידרתי את החדר והארון, ראיתי טלוויזיה, ישנתי שוב.

בערב הלכתי לאיינג'ל. כשבאתי אליה היו שם ניים, סמייל ושאי. אח"כ סמארט הגיע ואז סימפל הגיע. כולם חוץ ממני וסמייל שיחקו "קארה קופה". אבל זה בסדר, כי אחותה הגדולה של איינג'ל לימדה אותי את סמייל ואת סימפל (שלא שיחקה באותו זמן) משחק אחר בקלפים. המשחק ממש דבילי ומצחיק. אני לא אוהבת משחקים של חכמים עם הגיון ושטויות. זה לא כיף. בשביל זה יש שיעורי גיאומטריה. אחרי כמה משחקים (שניצחתי ברובם) אני וסימפל הלכנו למטבח. וגררנו את שאי איתנו. ואז כולם באו. בזמן הפשיטה על המטבח סמייל העיר לי איזו הערה בקשר למה שקרה בינינו. וסימפל חייכה את החיוך הממזרי שלה. הוא נתן לי מבט רצח והתחיל לצעוק "לא נכון. לא סיפרת לה" או משהו כזה. לקח לי זמן להודות שכן. ואז התחלנו לריב, וגם סימפל הצטרפה, וכמעט עשו לי לינץ'. יאללה, שיילך להזדיין. לא מגיע לו בכלל. לפחות אם הוא היה נחמד לפחות ולא מתנהג אליי בצורה בהמית, אז אולי הייתי טורחת לשמור על זה בסוד. וזה גם הסוד שלי. וגם לי מותר לספר למי שאני רוצה עם מי ומה התנשקתי. זאת בעייה שלו שהוא גרר אותי לנשיקה וכל השאר. אני לא עשיתי כלום. כן, עודדתי אותו, אבל מי שבסופו של דבר התחיל ולקח את היוזמה – רק הוא. והוא יכול להמשיך לכעוס ולצעוק ולשנוא אותי עד מחר. לא מזיז לי. ועל הפרנציפ סיפרתי לסימפל את זה. בכוונה. דווקא. ולא אכפת לי שכל העולם יידע את זה. כאילו אפשר לחשוב. ולא מעניין אותי כל יפי הנפש שאומרים לי שזה לא יפה שבגדתי באמון שלו. נמאס לי להיות החמודה המתוקה והטובה שאכפת לה מכולם ולא תפגע באף אחד, וגם שהיא כן פוגעת אז מייד היא תתחרט ויהיו לה רגשות אשם והיא תבקש סליחה. לא מגיע לדבר הזה שאני אתייחס אליו בכלל, או אחשוב להתייחס אליו בצורה אנושית. לא אחרי היחס המזלזל והפוגע שלו. אני נחמדה למי שנחמד אליי. נקודה. תקראו לי כלבה, תקראו לי ביץ', לא מעניין אותי. אני לא שמה על אף אחד. ולא עליו. ואם הוא בוחר לשנוא אותי ולא לדבר איתי בגלל הדבר הזה, בגלל שסיפרתי לחברה טובה שלי "סוד" שקשור גם אליי, אז שיהייה לו בכיף. אני לא צריכה אותו. שימות. באמת. אני אבוא להלוויה שלו רק כדי לוודא שהוא באמת מת. ושכל השאר, כל המתחסדים יפי הנפש, יילכו להזדיין עם הפאקינג דעות שלהם והפאקינג סודות שלהם. אין לי עצבים לאנשים שרק יטיפו לי מוסר.

מאוחר יותר הגיעה "נייס" (הידד! מצאתי לה כינוי! טוב היא החברה של סמייל מיום שישי. והיא באמת חמודה. היא לא אשמה שסמייל חבר שלה). היא וסמייל עלו למעלה, וגם חזרו ושוב עלו. בזמן שהם לא היו דיברנו והיה ממש נחמד. יצאנו מאיינג'ל בערך בארבע. ובדרך הבייתה הלכנו בכל מיני דרכים רק כי סמייל היה צריך ללוות חצי עולם (אנשים שאפילו לא היו איתנו).

ביום שבת בערב התקיימה לנייס מסיבת הפתעה. באתי אל איינג'ל ונפגשנו אצלה עם סימפל וסמארט. הגענו בין הראשונים, לאט לאט התחיל להתמלא. גם אחרי שהיא באה וכולם צעקו לה מזל טוב הגיעו עוד אנשים. הבית שלה קטן ובלי מזגן והיו שם איזה 50 אנשים. היה צפוף וחם. הייתי ביחד עם סימפל, איינג'ל וסמארט כל הערב. רוב הזמן חיפשנו חדר עם מאוורר או חלון פתוח. רוב הזמן דיברנו ומדי פעם באו עוד אנשים ודיברנו גם איתם. מלבד זאת, היו עוד איזה שני בנים עם מצלמה דיגיטלית שלא הפסיקו לצלם! הם פשוט צילמו אותנו ללא רשות, בלי שהיינו מוכנות וללא הפסקה. ולא רק אותנו. זה כבר עלה לי על העצבים. אני לא איזה פרינססה שלא מוכנה שיתקרבו אליה, אבל תמונה אחת- שתיים אין לי בעייה. אבל שמצלמים אותי כל הזמן ובלי רשות זה כבר לא נעים. ואני גם לא אוהבת להצטלם בכלל. נמאס מהמצלמה שלו. ועוד אח"כ אחד מהבנים העלה את התמונות לאתר שלו. זה כבר ממש לא בסדר. זה לא חוקי, כי אני לא זוכרת שנתתי את הסכמתי לזה שהוא יצלם אותי ללא הפסקה ואז ישים תמונות שלי ברשת. זה כבר חוצפה מצידו! היה בסדר. חזרתי הבייתה בשתיים.

היום שוב היה לי את הקורס. הקורס הזה לא נגמר.  אחרי הצהריים הלכתי ביחד עם אבא שלי ואחותי האמצעית לקנות דברים לבית ספר. ואח"כ קנינו עוד דברים לבית.

וזהו.

נפתח בווידוי.

אני סחוטה/הרוגה/מתה מעייפות. העיניים שלי פשוט צורבות וכואבות ונראה לי שעוד שנייה אני נרדמת פה. וכולה אחת בלילה.

שוב הלכתי היום לקורס בלשון. היום למדנו קצת יותר זמן, אבל משום מה הזמן עבר לי מהר. אבל היום לא ממש הקשבתי למורה. ניסיתי להקשיב אבל היו כמה פעמים שנתתי למחשבות שלי לנדוד להן. חוץ מזה, יש שם ילד אחד שלפני הקורס לא הכרתי אותו. הוא קצת ערס, ויש לו לפעמים ריח של סיגריות. (כלומר אין לו ריח טוב) מדי פעם הוא מסתובב אליי, לוקח לי דברים מהקלמר ושואל אותי מה המצב. היום הוא אמר שאני חרשנית. רק בגלל שכתבתי את הכללים של השווא הנח והשווא נע. זה הצחיק אותי. הלוואי והייתי חרשנית. הוא אמר את זה למורה, והוא אמר למורה שהוא אומר את זה בשביל לשבח אותי. אני לא יודעת למה כתבתי את זה עכשיו, אולי כי הוא הדבר היחיד המעניין בקורס הזה.

חזרתי בשתיים, ראיתי טלוויזיה, אכלתי והלכתי לישון לאיזה שעה.

שהתעוררתי התקשרתי לסימפל ודיברנו וקבעתי שאני אבוא אליה. באתי אליה והיא ישנה. הערתי אותה, אבל תוך כמה דקות היא נרדמה שוב. היא כזו ישנונית. זה לא חדש שהיא נרדמת בכל מקום ובכל מצב. ראיתי שעה טלוויזיה והערתי אותה שוב. ואז הלכנו לקנות כמה דברים.

קודם כל הלכתי לחנות צילום ושמתי כמה תמונות להגדלה. אח"כ הלכנו לחנות אחרת בשביל לקנות תלבושת אחידה אבל לא הגיעו להם צבעים נוספים. אז נכנסו לחנות אחרת. אחרי שבדקנו והתבלטנו בקשר לחולצות ולמידות קניתי ארבע חולצות. בצבעים טורקיז, שחור, בורדו ואפור בהיר. החולצות האלו, זה הדבר הכי מכוער שיש בעולם. אני נראית איתם כמו....אני אפילו לא יודעת איך לתאר את זה. אני אגזור להן את הלמעלה. ואמא שלי יכולה להגיד מה שהיא רוצה. וגם הבית הספר הדפוק הזה. מספיק אני צריכה לבוש את האוהלים האלו שנקראים חולצות בית ספר. ואז נכנסו לניו פארם, ושוב – אחרי התבלטויות בקשר לסוג ולריח – קניתי קונדישינר לשיער. וסימפל קנתה מברשת שיניים. במבצע. ואז נכנסנו לחנות אחרת וקניתי מברשת לשיער כי שלי נשברה.

אחרי זה הלכתי לסימפל. ראינו סרט במחשב שלה – Not Another Teen Movie  . אני לא אוהבת לראות סרטים במחשב כי זה לא נוח ואין תרגום. ואפילו שהבנתי מה שהלך שם, עדיין יש בסרטים האלו סלנג שאני לא הכי טובה בו. בלשון המעטה. הסרט עצמו הוא סרט מטופש, מין פארודיה על סרטי נעורים מטופשים. באמצע הסרט עשינו גם הפסקה לתוכנית "כוכב נולד".

חוץ מזה, סיפרתי לסימפל על מה שקרה עם סמייל. אני צריכה לסמוך על המילה שלה שהיא לא תגיד כלום ולא תרמוז ולא תסתכל מוזר. דיי קשה לי לסמוך עליה, כי היו כמה פעמים שהיא פלטה דברים. לפעמים היא לא יכולה לשמור סודות. התגובה שלה כצפויי הייתה הלם.

בערך ב-11 חזרתי הבייתה.

התקלחתי ולקחתי לאחותי את המחשב.

ואני רוצה לאחל לפינוקי המתוקה יום הולדת  16שמח!

המון המון מזל טוב

בריאות, אושר ועושר

ובכלל – שכל מה שאת רוצה ומאחלת לעצמך יתגשם ושיהייה לך תמיד את הכי הכי טוב שבעולם!

עד 120!

אוהבת

פייק

קמתי אתמול בשבע בבוקר אחרי חמש שעות שינה.

צחצחתי שיניים, הלכתי להתקלח, קראתי עיתון, אכלתי ויצאתי לקורס בלשון.

בדרך פגשתי איזו פאקצה שלומדת איתי. להפתעתי הלכתי איתה לבית ספר ואפילו דיברנו.

הקורס כרגיל היה משעמם. אני שונאת לשון. לפעמים אני מרגישה ממש מטומטמת שאני שם, בעיקר שסמייל טורח לצחוק עליי. אני לא יודעת אם הוא באמת מתכוון לזה, או שהוא צוחק. בכל אופן, אם הקורס הזה יעזור לי במשהו, אז אני מוכנה לספוג את זה. יש אנשים שלשון נראה להם מאוד קל, וזה באמת קל. אבל יש כל כך הרבה כללים לזכור. ואני באמת זוכרת ויודעת את הכללים, פשוט קורה שקשה לי ליישם אותם. כשיש שיעורי בית, אז זה בדר"כ על החומר האחרון שלמדנו. ואז אין לי ממש בעייה. בפעמים המועטות שטרחתי לעשות שיעורים, דווקא הצלחתי להכין אותם דיי טוב. אבל במבחן משום מה הכל מתבלבל לי, ואני שוכחת את הכללים והם מתערבבים לי במוח ובגלל זה אני נכשלת. אני מבינה את החומר אבל לא מצליחה לעשות מבחן נורמלי. טוב נו תמיד טענו שאני מיוחדת.

יש לנו בקורס גם  הפסקה, שזה בערך החלק הכי נחמד. יצאתי מהכיתה ודיברתי עם איינג'ל וסימפל. גם הן בקורס, אבל של מתמטיקה.

אחרי הקורס באתי הבייתה.

אחותי חגגה יום הולדת 13, והיו אצלה שני ידידים טובים והחברה הכי טובה שלה. הם ילדים נחמדים אבל נודניקים לפעמים. הם דיברו איתי מדי פעם, וגם ישבתי ואכלתי איתם חטיפים. ידיד טוב של אחותי, נראה לי שהוא מאוהב בי קצת.(משפט יחוד)  אחותי אומרת שזה שטויות, אבל הוא באמת מתנהג ככה. הוא כל הזמן בא אליי לחדר ודיבר איתי. והוא גם מתחיל לפתח איתי שיחות ארוכות באיי סי קיו. לפני שהוא הלך הבייתה נתתי לו נשיקה על הלחי. מה לעשות, אני אוהבת לנשק ולחבק אנשים. (לא אני לא מופרעת, הכל בגדר הנורמליות). נראה לי שזה הגביר קצת את הרגשות שלו – במידה והם קיימים.

בצהרים סבא וסבתא שלי באו ביחד עם הבניי דודים שלי. הם כאלו מתוקים! אני חולה עליהם! נסענו לאכול ארוחת צהרים לכבוד היום הולדת של אחותי, ואח"כ כולם נסעו לבריכה. סבא שלי החזיר אותי הבייתה. חוץ מזה הם הביאו לה מתנה – אני לא יכולה לקרוא לזה טייפ, כי זה לא, אבל זה מכשיר חשמלי שיש בו מקום לדיסק לקלטות ועם רדיו. גם לי יש כזה, אבל מה שהיא קיבלה מעוצב הרבה יותר יפה.

ישבתי מול המחשב ודיברתי עם איינג'ל וגם דיברתי עם סימפל בטלפון.

אח"כ הלכתי אל איינג'ל ויותר מאוחר סמארט באה. היה ממש כיף. רוב הזמן ישבנו במטבח ודיברנו.

היום קמתי בתשע בבוקר, כי היום הקורס בלשון התחיל ב-11. צחצחתי שיניים ועשיתי את השיעורים. אח"כ קראתי את כל העיתון, הלכתי להתקלח ויצאתי מהבית.

שחזרתי הבייתה ראיתי קצת טלוויזיה והלכתי לישון. הייתי ממש סחוטה. שעשיתי את השיעורים היום לקח לי שעה! בעע אני שונאת לשון. כבר אמרתי את זה??

חוץ מזה, זה הכל. הימים האלו מתרכזים בקורס שלי בלשון.

מחר אנחנו גם מתחילים ללמוד ב-11. זה נחמד כי יש יותר שעות שינה, אבל מצד שני שהתחלנו בשמונה יכולתי לפגוש את סימפל ואיינג'ל.

 
(התשובה לכותרת בהתחלת הפוסט היא : שש פעמים. כנראה שבפוסט הזה המילה "לשון" (הנה, כבר שבע פעמים) היא מילה מנחה. מה שמזכיר לי שאני צריכה לבקש מסמייל את העבודה בתנ"ך)
 

השעון בחדר שלי הראה עשרה לתשע כשהתחלתי להתלבש. גופייה כתומה, ג'ינס (מה חדש?). התלהבתי נורא מאיפור העיניים שלי: שחור. הכל. לפעמים אני אוהבת את המראה הגותי הזה. אחרי חקירה קטנה מהורי יצאתי לבית של סטאר. באותו יום היא חגגה 16 שלהי קיצים, והיא עשתה מסיבה. אני באתי יותר מוקדם לעזור לה.

כשבאתי ראיתי את סמייל. אני חייבת לציין שמהרגע שראיתי אותו הוא לא הפסיק לעצבן אותי. יותר מאוחר אנשים התחילו להגיע. ישבנו רוב הזמן בחוץ, אבל כל פעם אנשים נכנסו פנימה, לתוך הבית.

ישבתי ביחד עם שאי איינג'ל וסמארט. דיברנו אבל בעיקר חיכינו לסימפל. היא בדיוק חזרה מארה"ב אתמול. ואז היא הגיעה. ישר באתי אליה בחיבוקים ונשיקות. כל כך התגעגעתי אליה! היא סיפרה לנו חוויות מארה"ב וסיפרה לנו איך היא נתקעה שש שעות בניו יורק בזמן הפסקת החשמל. וזה סיפור ממש ארוך. אולי הוא היה ארוך בגלל שאני ושאי קטענו אותה עם הריבים שלנו.

אני חושבת שסמארט הייתה היחידה שבאמת היה לה כוח לשמוע את הכל. חוץ מזה היא הביאה איתה את המצלמה הדיגיטלית החדשה שלה, וצילמה אותנו. גם סטאר צילמה אותנו.

היה לי קטע נורא מוזר עם ניים 2. הוא חזר מניו יורק (הוא היה אמור לנסוע לתמיד אבל בסוף הם חזרו) וזה נראה כאילו הוא לא ממש חזר משם. הוא לובש חולצות ענקיות כאלו, כובע מצחייה הפוך, ומכנסיים שגדולים עליו בשתי מידות ורואים לו את כל התחתונים. בקיצור, היה לי קטע ממש מוזר איתו. איכשהו הגענו לקטע שהוא עושה לי סטרפטיז. נכנסו לאיזה חדר, ואז הוא הוריד את החולצה והוריד את המכנס......אבל הוא היה עם הגב אליי וישר הרים אותם. ואז הוא התקרב אליי......והרגשתי את האיברים שלו. בחיי..... על מה הוא חושב כל הזמן? ואז אחרי שתי דקות יצאנו משם.

רוב הזמן ישבתי בחוץ בגינה עם שאי סימפל איינג'ל וסטארט. ומאוחר יותר אני שאי ואיינג'ל נכנסו פנימה וישבנו על המדרגות. התחלנו לדבר. ואז באמצע השיחה פתאום יצאו לאחר היעלמות של זמן ניכר סמייל וזאת שהוא אוהב (גאד אני חייבת למצוא לה כינוי). השיער שלה היה פרוע ושאי לא הפסיק לרמוז לנו בקשר לזה. למען האמת, לא מעניין אותי מה הם עשו ומה הם לא. ולא אכפת לי אם יהיו חברים או לא. ולא אכפת לי כל כך מסמייל, כי כרגע הוא ממש מגעיל כלפיי. לא עבר הרבה זמן וסמארט איינג'ל וסימפל הלכו הבייתה.

אני ושאי דיברנו ואז הצטרפנו למעטים שכן נשארו. תוך רבע שעה הם הלכו. אני סמייל שאי וניים התחלנו לעזור לסטאר לסדר. ואז הלכנו הבייתה. את הדרך הבייתה עשיתי בשיחת פלאפון עם שאי. שיט, נראה לי שחרגתי מהתקציב.

נרדמתי בערך בארבע.

התעוררתי היום שלוש דקות לפני שהייתי צריכה לצאת. במהירות הלכתי לצחצח שיניים, להתלבש ולהסתרק. לקחתי את התיק (בלי שהכנתי שיעורים כמובן) וטסתי לבית ספר. חשבתי לעצמי, שהשנה עוד לא התחילה, וכבר אני מתחילה בהרגלים הרעים שלי : מאחרת ולא מכינה שיעורי בית. כמעט נרדמתי בקורס..... בהפסקה פשוט נמרחתי על השולחן ולא היה לי כוח לצאת החוצה. היו עוד ילדים בבית ספר שלומדים מתמטיקה. ראיתי את איינג'ל וסימפל חולפות במסדרון והחלטתי לצאת אליהן. דיברנו במסדרון, ואז סמייל בא. הוא עצבן אותי. כרגיל.

חזרתי הבייתה בערך באחת עשרה וקצת, הורדתי נעליים, נכנסתי לחדר של ההורים שלי, סגרתי את הדלת, הדלקתי מזגן והלכתי לישון. עד ששמעתי במעומעם את מוסיקת הפתיחה של "היפים והאמיצים". החלטתי לקום, קראתי עיתון קצת ואז סימפל התקשרה. דיברנו קצת, וקבענו שאני באה אליה. אכלתי צהריים, שטפתי פנים החלפתי בגדים ובאתי אליה. היא הראתה לי תמונות מארה"ב, ואז הלכנו לקנות לה ספר במתמטיקה ולפתח עוד כמה תמונות.

חוץ מזה היא הביאה לי מחזיק מפתחות צבעוני מדיסני וורלד, של האות הראשונה של השם שלי (באנגלית) ולידו מיקי מאוס.

חזרתי הבייתה שאני מתה מחום, התקלחתי ואז התחלתי לנסות להכין שיעורי בית בלשון. ממש לא היה לי כוח ונראה לי עשיתי אותם גרוע. אני גם צריכה להעתיק את כל מה שכתבנו בשיעור לנקי ומסודר, אבל כל כך אין לי חשק. אני אעשה את זה. מאוחר יותר.  

אתמול אחותי האמצעית חזרה הביתה, וכצפוי היא התחילה לצעוק עליי שהרסתי את המחשב. היא לפעמים יכולה לצעוק ולצרוח בכמויות. העדפתי להתרחק ממנה, ולהתמקם מול הטלוויזיה ולצפות ב"אסקימו לימון". הסרט הוא פאקינג מטומטם, אבל זה פשוט מצחיק. ראיתי אותו ביחד עם אחותי הקטנה וצנזרתי לה קטעים "לא יפים".

שנגמר הסרט (קצת הרבה אחרי שהוא נגמר) אחותי הואילה בטובה לתת לי את המחשב. הורדתי מקאזה תמונות של נירוונה וקורט קוביין ואפילו מצאתי שני אתרים בעברית שמוקדשים לנירוונה ולקורט. כשקראתי את המכתב שהוא כתב (אתמול זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי אותו) היו לי דמעות בעיניים מרוב שזה עצוב. ה"סיפור אהבה" שלי עם נירוונה התחיל לא מזמן למען האמת. תמיד ידעתי שהייתה להקה כזאת נירוונה, ושהסולן שלה קורט קוביין התאבד. אבל יותר מזה לא ממש ידעתי. ולפני כמה חודשים שמעתי את smells like teen spirit  (הכרתי את השיר גם מקודם, אבל לא ממש התעמקתי בו וידעתי איך קוראים לו ומי המבצע) וממש נדלקתי על השיר. שמעתי אותו שוב ושוב. ואז התחלתי לשמוע שירים אחרים של נירוונה, וגם בהם התאהבתי. ואז התחלתי להתעניין בלהקה עצמה ובקורט. וכשקראתי את קורות חייו של קורט (ומתווספת לזה העובדה שהוא חתיך) התחלתי ממש להעריך אותו. נכון, החיים שלו היו חתיכת טרגדיה..... אבל בכל אופן יש מה להעריך בבן אדם. ופה נסיים.

הלכתי לישון בשתיים וחצי,אבל נרדמתי רק בארבע בערך. בשמונה כבר שמתי לי שעון מעורר, וקמתי בקושי. העיניים שלי לא נפתחו. התחלתי לקרוא את העיתון ולא יכולתי לקרוא מרוב עייפות, וכל האותיות נהיו מטושטשות. חזרתי למיטה, ונרדמתי. עד עשרה לעשר. מה שהשאיר לי בדיוק עשרים דקות להתארגן. הלכתי למקלחת כי אני לא יכולה להתחיל את הבוקר בלי להתרענן, וניסיתי להתארגן כמה שיותר מהר.

הגעתי לתיכון. זו חתיכת טראומה לראות את המקום הזה בחופש. אבל שם נאמר לי שהקורס מתקיים בשלוחה. יופי, עוד הליכה. בדרך פגשתי איזו אחת, שאני מכירה אותה רק בשם ובפנים, ודיברנו בדרך לשלוחה. עליתי לכיתה בה הייתי אמורה ללמוד ורוב הילדים שהיו שם היו פקאצות.

נכנסה קודם רכזת הלשון שלנו, ודיברה על הקורס, ואח"כ נשארנו עם המורה, שהיא מורה בתיכון אחר ולא בתיכון שלנו. גם היא דיברה על הקורס ושצריך להצליח ובלה בלה בלה ואז התחלנו ללמוד את כל הלשון מההתחלה. אנחנו כרגע ב"נושא ונשוא" ו"האוגד במשפט השמני". לא חידשו לי כלום כי אני יודעת את החומר הזה. אני לא מבינה למה אני נכשלתי השנה.

בכל אופן, המורה מסבירה לנו על החומר ואז אנחנו עושים עבודה קטנה. והייתה לנו גם הפסקה קצרה באמצע. היא גם נתנה שיעורים אבל לא עשיתי אותם ואין לי גם כוח לעשותם.  בערך באחת היא שיחררה אותנו.

כשחזרתי הבייתה אכלתי סוף כל סוף ודיברתי עם סטאר. וכל שאר הדברים הרגילים – טלוויזיה מחשב ובלה בלה בלה.

זה היה פוסט קצר ללא משמעות.

עדכונים עסיסיים – מחר.

אתמול היה לי יום מצויין. ההורים שלי נסעו בצהריים ביחד עם אחותי לים ועם חברים ואני נותרתי לבדי כל היום. סוף כל סוף היה לי שקט. הייתי מול המחשב כל הזמן. אומנם המחשב חצי מת, אבל זה אומר שהוא חצי חי. איכשהו.

פטפטתי עם אנשים באיי סי קיו החביב שלי, גלשתי באינטרנט להנאתי, אבל עדיין היה משעמם לי.

מרוב שעמום, התחלתי לראות קליפים במחשב, לשים אותם בפול ווליום ולשיר ולרקוד אותם. זה היה ממש מצחיק לראות אותי שרה (בזיופים) ורוקדת לצלילי נירוונה. הייתי מתה אם מישהו היה רואה אותי משתטה.

בערב דודה שלי התקשרה, פטפטתי  איתה קצת. היא סיפרה לי מה שלום אחותי האמצעית, והיא שאלה אותי מה אני עושה היום. אז סיפרתי לה שאני הולכת לידיד שלי (סמייל) ואז סיפרתי לה מה עשינו לפני שבוע. היא מזה מצחיקה. היא שאלה אותי אם שכבתי איתו, והיא הסבירה לי שאם אני שוכבת עם מישהו אני צריכה להשתמש בגלולות, והיא אמרה לי שבגיל הזה מותר להתחרמן וליהנות. מצחיקה, אמרתי?

בערך בעשרה לעשר ההורים שלי חזרו הבייתה, ואני בדיוק יצאתי. באתי אל סמייל ראשונה, ואז שנינו ירדנו למטה לראות את סמארט (היא תמיד הולכת עם צמה ארוכה > זה מאפיין אותה, והיא לא הלכה עם צמה אתמול!) ואז איינג'ל באה, ותוך שתי דקות שאי בא. עלינו למעלה, ודיברנו ופתחנו טלוויזיה, ואז גם ניים בא. בהתחלה ראינו סרט, אבל את אף אחד זה לא ממש עניין. רוב הזמן התרכזנו בשעון שאמא של איינג'ל קנתה לה בחו"ל, ואיך סמארט כמעט הרסה לה אותו. (אבל זה בסדר היא הצליחה לתקן בסופו של דבר). ויתרנו על הסרט, וסתם הדלקנו טלוויזיה והעברנו ערוצים, תוך כדי דיבור. חוץ מזה, סמייל התחיל להשמיע את הקלטת של כל שירי הקיטש שלו שהוא השמיע לזאת שהוא אוהב. היו לו שם שירים יפים, אבל הרבה שירי ווסטלייף. אני לא אוהבת ווסטלייף. יותר מאוחר האקס הגיע. ושהוא בא הוא וסמייל מתחילים להתנהג כמו שני מטומטמים. ובערך באחת או שתיים או משהו כזה סמארט הלכה.

בכל אופן, לא קרה שום דבר מיוחד, חוץ מזה שסמייל החכם הזכיר את עניין החזייה שלי (יש לי חזייה שקשה מאוד לפתוח כי יש לה סוגר מיוחד, ולפני שבוע סמייל התחיל לנסות לפתוח אותה ביד אחת. בסוף הוא הצליח אבל זה לא משנה עכשיו) והוא התלהב ואמר לאקס שהוא לא יצליח לפתוח את החזייה ובלה בלה החזייה שלי מיוחדת ובלה בלה הם התערבו שהאקס כן יצליח לפתוח אותה ביד אחת. כאילו, טוב שסמייל לא מגזים ולא פולט דברים שהוא לא צריך לומר, וטוב ששואלים אותי באמת מה אני חושבת! והיה עוד קטע שכעסתי על האקס. אני אפילו לא זוכרת מה הוא עשה ולמה כעסתי עליו, אבל הוא ביקש ממני סליחה כל הזמן ונמרח עליי קצת.... ולא התייחסתי אליו. וסמייל גם כן כאילו הציק לי מדי פעם, ושאל אותי אם אני סולחת וכמובן שאמרתי לו שאני סולחת לו. למען האמת, זה היה סתם דפוק כל עניין הכעס שלי, פשוט נהניתי לראות את האקס מתנהג בעליבות נפש. (מה?). זה היה כזה פאתטי ועלוב.

מאוחר יותר, בערך בשלוש סקרופיו ועוד כמה חברות שלה (וזאת שסמייל אוהב ביניהן) באו לכמה דקות לבית של סמייל. (יותר נכון של סבתא שלו) ואז האקס הלך. הם היו שם כמה דקות, ואז הלכו הבייתה. אחרי כמה דקות גם ניים ושאי הלכו. אני סמייל ואיינג'ל נשארנו והספקתי לריב עם סמייל. הוא ממש מרגיז לפעמים. ואז זאת שהוא אוהב התקשרה אליו, ואז כולנו הלכנו. אני הלכתי הבייתה, סמייל ליווה את איינג'ל הבייתה ואז הוא היה אמור לפגוש את זאת שהוא אוהב. חזרתי הבייתה בארבע בבוקר.

היום אחותי האמצעית חוזרת, ההורים שלי נסעו לסבתא שלי לקחת אותה (אחרי שהיא לקחה אותה מדודה שלי).

דיברתי היום עם סימפל באיי סי קיו. הטיסה שלה היום, ומחר אחה"צ היא נוחתת.

מחר יש לי קורס בלשון. ממש ממש אין לי חשק ללכת אליו, אני כל כך לא רוצה ללמוד בחופש ועוד לשון 

ועוד בבוקר! אני אצטרך לקום בתשע! טוב נו... אני אסתדר.

 I’m so happy

 ‘cause today

I’ve found my friends ...

They’re in my head

אני מתחילה לחזור לעצמי. בזמן האחרון היית אאוט לגמרי. לא אוכלת, לא ישנה, לא עושה כלום. לפחות חזרתי לישון.

עשיתי ניקיון לחדר שלי. הוא נראה כמו זוהמה בזמן האחרון. התחלתי לשטוף אותו, ואז סמייל התקשר אליי. הוא סיפר לי מה היה בערב של אתמול. הם התנשקו. שלוש שעות. (מה הוא מתלהב? גם אני התנשקתי שלוש שעות רצוף). בכל אופן, הם עדיין לא ביחד, אבל הם כן יהיו ביחד. לא מתנשקים סתם ככה עם מישהו שלוש שעות. בכל אופן, שמחתי בשבילו. ואני מתכוונת להמשיך לשמוח בשבילו.

שהוא סיפר לי את זה, הייתה לי הרגשה ממש מוזרה. לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש. מצד אחד, הייתי ממש שמחה בשבילו. ומגיע לו להיות מאושר. אני לא אנוכית. נכון שאני ביצ'ית לפעמים, אבל כלפי אנשים שאני אוהבת ואכפת לי מהם – אני ממש לא כזאת. ואני מוכנה לוותר מעצמי בשבילם. אז זהו. איינג'ל אמרה לי, שכנראה שהרגשות שלי כלפיו לא ממש אמיתיים. שכנראה הרבה זמן לא התנשקתי, ואז פתאום שזה קרה, אני שמחה מזה ואז מופיעים רגשות. בכל מקרה, גם את הרגשות הלא ברורים, אני מדחיקה.

איינג'ל חזרה מחו"ל. זה שיפר לי את המצב רוח. היה לי חיוך מרוח על הפנים. היא ממש חסרה לי. איינג'ל אני אוהבת אותך מותק!J גם סימפל עוד מעט חוזרת מארה"ב. ואז בכלל......

אני מאמינה בגורל. אני מאמינה שכל דבר שקורה קורה לטובה, ושהוא קורה כי ככה הוא צריך לקרות.

נכון, החיים זה לא רק צחוקים ובאלגן. (משפט שמישהו פעם אמר לי), אבל זה לא אומר שאני צריכה להיות עצובה עכשיו. אני לא רוצה להיכנס שוב לדיכאונות. פעם אחת בחיי הייתי בדיכאון, ובאותה תקופה מאות כדורי אקמול עברו לי בגוף (ולא כי כאב לי כל כך הראש)  וזה הספיק לכל חיי.

סה"כ עדיף שאני אפרגן לסמייל ולא אהייה מרירה כלפיו, ואזכור את מה שקרה בינינו לטובה ואשים את זה מאחורי. סה"כ, אני בריאה, ויש לי משפחה, ויש לי בית לגור בו, ואוכל לאכול אותו, ובגדים ללבוש ובית ספר ללכת אליו(זה אמור להיות דבר טוב? אה כן, לפחות יש לי השכלה). ויש לי את החברות הכי טובות שיש בעולם, ויש לי גם אחלה ידידים, ויש לי את נירוונה לשמוע, ומחשב להתעצבן עליו שהוא חוטף וירוסים וזהו. אני לא צריכה יותר. אני צריכה לזכור שהמצב שלי היה יכול להיות גרוע יותר.

“Go, Change Your Stars”

קודם כל, הודעה לפינוקי: התחלתי לקרוא בבלוג שלך- הוא מאוד מעניין! קראתי חצי ממנו בערך....

אחותי נסעה לדודה שלי. והמחשב שלי נדפק. הוא נדבק מהוירוס המפורסם הזה כי יש לי ווינדוס 2000. הוירוס לא עושה כלום, חוץ מזה שהוא לא נמחק ואני לא יכולה להתקין את האפ – דייט, אבל עשיתי את כל מה שהיה כתוב באתר של מיקרוסופט. חוץ מזה, הווינדוס שולח לי הודעת שגיאה ברגע שמתחברים לאינטרנט, ואחרי שמקבלים את ההודעה הזאת אני לא יכולה להיכנס ללינקים – ככה שאני לא יכולה להיכנס למייל ואני לא יכולה לראות תגובות בבלוגים ולהגיב. במקרים חמורים שזה ממש משתגע אני לא יכולה לעשות "העתק הדבק" (זו פעם שנייה שאני כותבת את הפוסט הזה) בכל אופן, אני לא יודעת מה זה בדיוק ואיך אפשר לפתור את הבעייה.

היום שלי עבר בסדר. הצלחתי לישון, וראיתי טלוויזיה. ההורים שלי לקחו אותי ואת אחותי הקטנה לקניון, בשביל לקנות מתנה לסטאר. אבא שלי נורא השתעמם כי הוא חיכה בחוץ ביחד עם אחותי. הסתובבנו בין החנויות כי לקח לי הרבה זמן לבחור אבל בסוף קניתי מתנה שווה בהחלט. (אני לא אפרט מחשש שהיא תקרא פה). חוץ מזה, קניתי בטי אנ טי שני תחתונים ממש יפים בצבע לבן וכתום עם הדפס מנצנץ של אות יפנית, וקניתי שתי גופיות: אחת, גופיית קשירה לבנה, עם הדפס של חתול כתום וכיתוב, ושנייה, גופיית ספגטי בצבע כתום (רציתי וורוד אבל לא היה במידה שלי) עם הדפס של מספר נוצץ.

חוץ מזה, אמא שלי פיתחה את התמונות מהחופשה. התמונות יצאו ממש ממש יפות!  הרוב תמונות של מקומות ונופים, אבל יש גם תמונות שלי ושל האחיות שלי. אני לא ממש אוהבת לראות את עצמי בתמונות כי אני לא ממש פוטוגנית, אבל האחיות שלי יצאו ממש מהממות! אני אסרוק כמה, ואשלח לאחותי במייל. אומנם אני לא יכולה לקבל מיילים אבל אני יכולה לשלוח.

כשחזרתי הבייתה, סמייל השאיר לי הודעות באיי סי קיו. הייתי במצב אנ אניי (לרוב שאני באנ איי אני שם, אבל אני פשוט עושה משהו או שלא מתחשק לי לדבר.... אני לא מדברת עם כולם שאני באנ איי רק עם אנשים חשובים) והוא חשב שאני שם ושאני לא מדברת איתו. הוא אמר לי שהוא הולך לעשות את מה שהוא צריך ושאם אני קוראת בעיתון על ילד שהתאבד שאני אדע מי זה..... אני לא אהבתי את הטון של ההודעות שלו. אמרתי לו שלא הייתי בבית ושידבר איתי שיוצא לו.....עכשיו הוא מחובר, אבל הוא דיי מדוכא והוא לא רוצה לדבר.

אני רוצה לדבר עם איינג'ל. אני מתגעגעת אליה. אפילו שמחר היא כבר פה. כמו שסמייל אמר לי לפני כמה ימים, תמיד היא יודעת מה להגיד.

אני רוצה לדבר איתו. יש לי הרגשה כל כך מוזרה בפנים. אף פעם לא הרגשתי ככה כלפי אף אחד. גם לא כלפי האקס, שהוא הבן אדם היחיד שאהבתי, והוא האהבה הכי חזקה שהייתה לי בחיים.

מדהים מה כמה מזמוזים ונשיקות יכולים לעשות ללב שלי.

צAnd I'd give up forever to touch you
'Cause I know that you feel me somehow
You're the closest to heaven that I'll ever be
And I don't want to go home right now

 And all I can taste is this moment
And all I can breathe is your life
'Cause sooner or later it's over
I just don't want to miss you tonight

שוב לילה ללא שינה, שוב עיניים צורבות וכואבות, שוב אותן מחשבות ארורות ורגשות לא ברורים.

אתמול ראיתי עם האחיות שלי את הסרט "סינבד". תגידו מה שתגידו, אני עדיין אוהבת סרטי ילדים. הסרט פשוט מדהים. העלילה מעניינת, הסרט עצמו מצחיק, האנימציה מרהיבה, ואפילו בכיתי בקטעים המרגשים. רציתי לראות בגרסה של בראד פיט (אפילו הקול שלו עושה לי את זה) אבל הסרט הוקרן רק בגירסה העברית.

שחזרנו ישבתי מול המחשב עד שלוש וקצת. אח"כ ניסיתי ללכת לישון. לא הצלחתי. התהפכתי שוב ושוב במיטה שלי. לא הפסקתי לחשוב. המחשבות שלא רציתי לחשוב לא הפסיקו לרדוף אותי.

חשבתי על כמה החדר שלי קטן, וכמה אני רוצה שהוא יהייה גדול, בשביל שאני אוכל לעצב אותו יפה ושתהייה לי מיטה וחצי;

חשבתי על מה לקנות לסטאר ליום הולדת, וזה הוביל אותי למחשבות של מה ללבוש למסיבה שלה, וזה גרם לי לחשוב שאין לי בגדים ואני צריכה לקנות בגדים.

חשבתי על זה שאני צריכה לקנות לק בצבע כחול מטאלי.

אבל בעיקר בעיקר חשבתי עליו.

לא יכולה להפסיק.

המוח והמחשבות שלי לא הפסיקו לשחזר את הנשיקה הזאת. לא הפסיקו לשחזר את מה שקרה באותו יום שישי.

And I don't want the world to see me
'Cause I don't think that they'd understand
When everything's made to be broken
I just want you to know who I am.

אני כל כך מבולבלת. מעולם לא חשבתי עליו בתור יותר מידיד. לא משנה עד כמה כמות הפלרטוטים והרמיזות המיניות ושאר השטויות היו גבוהות – מעולם לא חשבתי עליו בתור יותר מידיד טוב. אני לא יודעת למה קרה מה שקרה. זה היה הדבר הכי לא מתוכנן, הכי לא צפוי שיקרה. ואני לא יודעת מה אני אמורה להרגיש. נראה לי שאני מתאהבת בו. אני לא מבינה את עצמי. אני לא מפסיקה לשחזר שוב ושוב את הנשיקה, את המגע שלו.... ואני רוצה את זה שוב. או שפשוט עליי להודות בזה – אני חרמנית. יותר מדיי. אני לא יכולה לחשוב על מה שהיה קורה אילו הוא לא היה מאוהב באותה אחת. הוא אומר שאנחנו צריכים לשכוח. אבל אני לא יכולה לשכוח ולא רוצה לשכוח.

הוא ממש מאוהב באותה אחת. הוא אוהב אותה בטירוף. הוא סיפר לי מה הוא מתכנן ליום האהבה בשבילה. לפי מה שהוא סיפר – היא כנראה מאוד מאוד חשובה לו והוא אוהב אותה. מדהים אותי עד כמה הוא מתוכנן.הוא אמר שהוא מתכנן כל פרט בחיים שלו, מלבד מה שקרה בינינו. לא ידעתי שהוא כזה. אני לעומתו כל כך ספונטנית. אני נותנת לחיים שלי לקרות, אני זורמת איתם. הדבר היחיד המתוכנן והיציב בחיים שלי זה שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב ושיש לי בית ספר ללכת אליו מדי פעם.

 ואני, נחמדה, מעודדת אותו כמה שאפשר. מחזקת אותו כמה שיותר ומעלה לו את הביטחון העצמי. אמרתי לו שהוא מנשק ממש טוב ומבין כל הבנים שהתנשקתי איתם הוא מנשק הכי טוב. וזאת האמת לאמיתה.

 אני לא מתכוונת לגלות לו מה אני מרגישה. זה לא יעזור. עדיף שאני אעטה על עצמי מסכה. אני לא אחשוף את הרגשות שלי. הלב שלי שבור, אז שיישבר עוד יותר. 

סטאר אמרה שלא נראה לה שהם יהיו ביחד. והיא יודעת על מה היא מדברת. כי היא חברה טובה שלה. ואני, אני מרגישה כל כך רעה, שאני רוצה לקוות איכשהו שהיא צודקת. אני לא מאמינה מה אני מאחלת לידיד טוב שלי – שהלב שלו יישבר. ואולי אני רק אנושית?

הלילה שלי היה ארוך. שמעתי את ההורים שלי מתעוררים בבוקר ומתארגנים לעבודה. ברבע לשבע שאמא שלי יצאה מהבית קמתי מהמיטה. בהיתי בעצמי במראה. העיניים שלי נראו נפוחות. התקלחתי, אכלתי, קראתי עיתון. קראתי את הראש 1 שלי. כל העיתון כל כך דביק. הכל מלא בט"ו באב, הכל מלא בקוצ'י מוצ'י. מי צריך את זה? מי צריך את החג הזה? ולמה אני צריכה לשמוע על התכנונים של כולם ולהיות שמחה מבחוץ כשאני שבורה מבפנים.

בשמונה וחצי, שהייתי על סף עילפון, הצלחתי להירדם. העייפות חזקה ממני. בשלוש התעוררתי. מאוחר יותר באתי לסטאר. סמייל הסכים שאני אספר לה. היא הייתה בהלם. היא לא ידעה איך ומה להגיב. היא אמרה לי שאין סיכוי שסמייל וההיא יהיו ביחד. היא אומרת שלא נראה לה. היא הפתיעה אותי, אמרה לי שאם אני רוצה אז להיות יזיזה שלו. למען האמת, לא ממש אכפת לי. הפסקתי להתייחס אל אהבה כמשהו קדוש וטהור, אחרי שמישהו מאוד מסוים (האמ האמ האקס) הרס לי את כל מה שהאמנתי בו. אחרי שהוא שיקר ובגד והעמיד פנים.  אבל אני לא רוצה לקוות, לחשוב על זה בכלל. אני רוצה לחכות עוד כמה זמן לראות בכלל מה ייגמר בין שניהם. אני רוצה לדבר עם איינג'ל. היא לא פה.

שהייתי אצל סטאר דיברנו עם סמייל. הוא רצה שב – 11 נבוא אל הבית של סבא וסבתא שלו, ביחד עם ניים 2, האקס, עוד ידידה טובה שלו ואולי זאת שהוא אוהב. אני חושבת שסטאר לא הולכת. אני גם לא הולכת. אפילו שאמרתי שאני כן אבוא. אני לא יכולה. אני גם ככה לא מי יודע מה בקשר כזה קרוב עם האנשים שיהיו שם, גם ככה אמא שלי בטח לא תרשה לי ללכת, ולי – אין ממש חשק. אני לא יכולה לראות אותו ולדעת שבאותו מקום.....

אני גם מרגישה רע ונראית ככה. העיניים שלי כואבות וצורבות. אני עייפה. אני נראית זוועה. אני גם מרגישה רע מבפנים. אני אף פעם לא הרגשתי ככה. אולי רק ביום אחרי היום שבו אני והאקס נפרדנו. שבו הבנתי שהחיים שלי הולכים להיראות אחרת. שבו רק הייתה לי הרגשה עמומה בלב.

והכי רע – שאני לא יודעת מה אני מרגישה. אני לא יודעת אם אני מאוהבת בו, או שפשוט אני רוצה לספק את היצרים שלי..... (ניסיתם לחיות תשע חודשים בלי סקס? ניסיתם? לא. אז אל תדברו).

אני רוצה לבכות.

אבל למה אני לא יכולה?

 And you can't fight the tears that ain't coming
Or the moment of truth in your lies
When everything feels like the movies
And you bleed just to know you're alive

יום שישי התמים והרגיל לכאורה, הסתיים בשתיים בלילה. שאי, סמארט, ניים והאקס הלכו, ואני נשארתי עם סמייל בבית הריק של סבא וסבתא שלו.

בהינו בטלוויזיה ודיברנו על כל מיני נושאים. רוב הזמן ניסיתי להוציא מסמייל את מי הוא אוהב. הוא סירב לומר לי שוב ושוב. הוא אמר,  שבעוד שבוע וחצי, כשהוא יעשה את הצעד אני אדע. אני הבן אדם הכי סקרן שיש. אני חייבת לדעת הכל. התחלתי להתחנף אליו וכל מיני שטויות.

אני אומר את זה עכשיו: תמיד היו בינינו פלרטוטים ודברים כאלו. אבל זה לא רק איתי, זה עם עוד ידידות שלו. הוא פשוט בן אדם כזה... וגם אני בן אדם כזה.

חזרה: ישבנו אחד ליד השני על הספה. תוך כדי דיבורים הוא התחיל  לנסות לגעת בי ולפלרטט איתי. שיתפתי איתו פעולה מדי פעם. ואז הוא הביא בקבוק של מים עם קרח. והוא התחיל לשפוך עליי. הוא ממש נהנה מהעניין. אני לא כל כך, כי בכל זאת זה היה ממש קפוא ונהייה לי קר. קצת צרחתי עליו אבל אח"כ הודיתי שבכל זאת זה היה מרענן. אבל כל הגופייה שלי הייתה רטובה לגמרי וקפאתי מקור. אז הוא הציע לי את החולצה שלו. הורדתי את הגופייה שלי, הוא נתן לי את החולצה שלו והוא נשאר בלי חולצה.

החלטנו שצריך לנסות לייבש את הגופייה שלי, אז פתחנו את החלון ושמנו את הגופייה בחלון והמשכנו לעמוד מול החלון. בבניין שממול איזה אנשים הסתכלנו עלינו. אני לא יודעת אם באמת הם ראו אותנו, כי כל הבית היה חשוך. סמייל התחיל לצעוק לעברם וגם לעבר אנשים ברחוב. אמרתי לסמייל שפעם ראיתי ב"סקס והעיר" שמירדנה הייתה בטוחה שאיזו מישהו מציץ עליה והיא הראתה לו את החזה שלה. אמרתי לו שאם מי שמסתכל היה בן (בהתחלה הייתה שם אישה) אני גם הייתי עושה את זה. הוא התחיל להתגרות בי ואז..... הורדתי את החולצה שלבשתי. אבל זה היה לכמה דקות ומייד שמתי את החולצה בחזרה.

המשכנו לעמוד ליד החלון ולדבר שטויות. בין לבין הוא ניסה להרים אותי, להפיל אותי, לגעת בי ועוד כאלו שטויות. היו פעמים שהייתי ממש קרובה אליו, ואל השפתיים שלו..... והוא סתם נשך אותי באף.

הוא התחיל לגעת לי בשפתיים והכניס את האצבע שלו לפה שלי..... והתחלתי כאילו למצוץ את האצבע שלו. הוא דיי נדלק מהרעיון. אחרי כמה דקות, הוא הלך לשטוף את הידיים ואז שוב...... הוא חיבק אותי מאחורה ואז התחיל להכניס את האצבעות שלו לפה שלי.

הוא התחיל לגעת לי בחזה ולא ממש התנגדתי לו. זזנו מהחלון והוא המשיך. הפעם הידיים שלו כבר היו מתחת לחולצה שלי. הוא נשך לי את האוזן והשפתיים שלו היו צמודות לצוואר שלי. הידיים שלו נכנסו כבר מתחת לחזייה שלי.

"מה אתה עושה?"

"את רוצה שאני אפסיק?"

"לא...."

הוא הוריד לי את החולצה והחזיר את הידיים שלו לחזה שלי. לא רציתי שהוא יפסיק. גאד זה היה כל כך טוב. התמכרתי למגע שלו, התמכרתי לשפתיים שלו שטיילו לי על הצוואר. התמכרתי לגוף שלו שהיה כל כך צמוד אליי.

הוא משך אותי אחורה על הספה. הוא היה על הגב ואני הייתי עם הגב עליו. הוא הפך אותי אליו.

"מה אנחנו עושים?"

"לא יודעת...."

אני לא זוכרת מה הוא אמר אבל הוא אמר משהו כמו

"בואי נזרום עם זה..."

אני לא יודעת מה אמרתי לו, אבל תוך שניות השפתיים והלשונות שלנו נפגשו לכמה נשיקות צרפתיות. זה היה כזה טוב!!! הוא מנשק ממש טוב...... לחשוב שהבן אדם חסר ניסיון והמקסימום שהוא הגיע אליו זאת נשיקה צרפתית אחת. זה היה כזה...... מדהים. לא רציתי שזה ייגמר. ידעתי וקלטתי שזה ידיד טוב שלי, אבל מצד שני, זה בכל זאת היה נעים, ועוד אחרי כמעט תשע חודשים ללא סקס.... זה היה חידוש.

הוא הפסיק אחרי כמה נשיקות ואמר שהוא חושב שלא היינו צריכים לעשות את זה. ואח"כ דיברנו על זה קצת..... מהשעה המאוחרת לא זכרתי כל כך מה הוא אמר, אבל סיכמנו שעדיף שנשאיר את זה מאחורינו ונתנהג כרגיל. הוא גם סיפר לי את מי הוא אוהב. הוא ממש אוהב אותה. והם כנראה יהיו ביחד. אמרתי לו שמה שעשינו לא אומר שהוא אוהב אותה פחות. אח"כ טיפה נרדמנו..... וברבע לשמונה הלכתי הבייתה.

לא הצלחתי להירדם. לא הספקתי לחשוב. נרדמתי בתשע. קמתי בחמש. הכנתי שיעורים במתמטיקה. לא התרכזתי בהם בגרוש ועשיתי אותם ממש גרוע. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על מה שקרה. זה רודף אותי. אני משתגעת. אני לא יודעת מה להרגיש, אני לא יודעת מה לחשוב. הרי במילא, הוא אוהב מישהי אחרת. והוא יהייה איתה. הם יהיו זוג ממש חמוד. אבל אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות עכשיו. אני לא יכולה לשכוח את זה.... אני לא יודעת איך אני אמורה להתנהג אליו.

אני מנסה להחליט מה אני מרגישה..... אני לא יודעת אם עשיתי את זה מתוך חרמנות או שמתוך רגש. נראה לי שאני הולכת להיפגע ממש חזק.

הערב של יום שישי התחיל תמים לחלוטין. מה יכול להיות יותר תמים מלהכין שיעורי בית במתמטיקה, וסמארט שמתקשרת ואומרת שיוצאים לבאולינג? אין יותר תמים מזה.

אחרי שלוש שעות בערך מאז שסמארט התקשרה וקבענו, שכללו בהייה בקליפים במחשב של "כוכב נולד" והתארגנות, יצאתי מהבית. לא רחוק מהבית ראיתי מישהו חמוד.

"היי ילדה אפשר לדבר איתך רגע?"

אני נעצרת

"את מזכירה לי מישהי..... את נורא חמודה".

אני מחייכת

"יש לך חיוך מקסים"

"תודה"

"איפה את גרה?"

"פה"

"בת כמה את?"

"16"

"אפשר לדבר איתך רגע?"

"אני ממש ממש ממהרת"

"את הולכת למישהו?"

"אמממ כן"

"את הולכת לחבר שלך?"

"כן"

*טיפשה שכמותי*

הוא בפרצוף מאוכזב..... נראה לי שהוא מלמל חבל.

"הוא בצבא?"

"לא הוא בגיל שלי"

"אבל אני יכול לדבר איתך דקה?"

"אני ממש ממש ממהרת..."

"חבל... את נורא מזכירה לי מישהי.... אני לא יכול להפסיק להסתכל עלייך... טוב אני אעצום עיניים"

"ביי"

"ביי"

והמשכתי ללכת. הוא היה ממש חמוד ונראה טוב. הייתה לי תחושה של החמצה. באתי אל סטאר הבייתה, וכל הדרך איתה לבאולינג ייללתי לה על למה אמרתי שיש לי חבר. כנראה אני כל כך רוצה מישהו שאני פשוט מאמינה שבאמת יש לי מישהו. בכל אופן, סטאר הייתה צריכה לשמוע את הקיטורים והטרוניות שלי עד שהגענו באיחור אופנתי לבאולינג. שהגענו ראינו את סמייל, שאי, סמארט, ניים, בריין וטוק. מאוחר יותר הגיעו עוד שני בנים – החבר הכי טוב של בריין, וחיית המחמד שלו. סתם. שניהם היו איתי באותו הכיתה לפני שנה. חיכינו עוד קצת לכמה בנות. בנתיים סיפרתי לסמארט על הבחור החמוד וחשבתי לעצמי אם אני אראה אותו שוב. אח"כ גם סיפרתי לשאי עליו. התחלנו לשחק, ואני ממש גרועה..... בואו נאמר שאת הנקודות שכן הרווחתי זה היה בגלל שאנשים שיחקו בשבילי. לא נורא. יצאנו החוצה ופגשנו עוד כמה אנשים מהשכבה שלנו. עם רובם אני לא ממש ביחסים טובים.... הם חברים של סטאר וסמייל  יותר.... בנתיים, אני שאי סמארט  טוק, בריין החבר הכי טוב שלו וחיית המחמד התחלנו ללכת לכיוון תחנת דלק שהייתה שם כדי לקנות שתייה. הגנבים לקחו ממני 7 שקל לדיאט קוקה קולה!

ואז סמייל בא. הוא גם קנה שתייה והתחלתי ללכת איתו ועם ניים לכיוון הבית של סבתא  וסבא של סמייל. סבא וסבתא שלו נסעו לבית הארחה כלשהו והבית ריק. במילא סמייל בא אליהם הבייתה לישון אחרי כל יציאה שלו. ניים התקשר לאקס שגם יבוא. וראינו אותו ברחוב. אז הלכנו איתו.

שהגענו לבית, התקשרתי לשאי שיבוא עם סמארט גם. שאי וסמארט באו, אחרי ששאי רטן שלא חיכינו לו. ישבנו בסלון, ראינו טלווזיה, אכלנו וסמייל והאקס היו עסוקים בלהציק לסמארט. סמייל כל החיים שלו מציק לה. האקס סתם נדחף. סמארט הלכה הבייתה בערך בסביבות שתיים וגם ניים שאי והאקס הלכנו. אני נשארתי. עד רבע לשמונה בבוקר. וקרה בינינו הרבה. אני אכתוב את זה בפוסט נפרד יותר מאוחר. אני חייבת להקדיש לנושא פוסט שלם.

אבא שלי לא אהב את זה שחזרתי בבוקר. אמרתי שחזרתי בשבע ושהייתי אצל סטאר. אבל הוא לא היה מרוצה.

בקרוב פוסט נוסף.

אני רק אסכם את הנושא בכמה משפטים:

"מעגל קסמים סוגר עלי
אין מוצא
לא יודעת אם אני רוצה
או לא רוצה
לא מוצאת בי כוח
לוותר ולעזוב אותך
אין לי מנוחה"

החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. אני חושבת שהגיע הזמן. אני אנסה לכתוב ולפרוש פה, איך כמעט איבדתי את החברה הכי טובה שלי.

כשעלינו לכיתה ז',(כיתה ז' נראית כל כך רחוקה) אני וסטאר היינו באותה כיתה עם ילדה אחת -  "דוויל". היינו איתה גם בגן, וכבר שמעתי עליה כל מיני סיפורים מסטאר. בגן, היא הייתה חברה שלי, אבל לא ממש חברה טובה. בכל אופן, התחלנו להיות חברות שלה שוב. בהתחלה הכל היה בסדר. היינו חברות שנפגשות כמעט כל יום ותמיד ביחד. אבל באיזה שלב, דוויל התחילה לומר שהיא חושבת שסטאר מסכסכת בינינו. זה לא היה נכון. אבל אני, הייתי ילדה טיפשה ותמימה, שנוטה להיגרר ולהאמין למה שאומרים לה. אפילו שהדברים לא היו נכונים. עד היום, אני מתחרטת. עד היום אני כועסת על עצמי שהייתי טיפשה.

מאותו שלב שבו דוויל אמרה לי את מה שהיא אמרה, התרחקתי מסטאר. אני לא זוכרת מה היו הטיעונים שלה, אבל כנראה שהם היו משכנעים. או שאולי הם הספיקו לשכנע ילדה טיפשה שכמותי. התרחקנו אחת מהשנייה. היא ניסתה לשמור על הקשר, אבל אני, אני דחיתי אותו.

בנוסף, ההורים שלי התערבו בכל העניין. הם לא סמפטו את דוויל, בלשון המעטה. הם טענו שהיא ילדה איומה. אבל אני, אני רציתי לעשות דווקא. הייתי ילדה בת 12 וחצי, עם כל הבאלגנים של תחילת גיל ההתבגרות, הרצון למרוד בהורים ולעשות דווקא. בכוונה לא הקשבתי להם. עצבן אותי שהם ניסו להתערב ולשלוט לי בחיים. אני בן אדם שמאוד שונא שמתערבים לו בחיים ומנסים לנהל אותם. כשמישהו מנסה לשלוט בחיי, אני ישר חוטפת עצבים. בכל אופן, דוויל הפסיקה לדבר עם סטאר לגמרי, ולא עבר הרבה זמן עד שגם אני הפסקתי לדבר עם סטאר.

ההורים שלי התחילו מאוד לא לאהוב את דוויל, ולא הפסיקו להגיד לי עד כמה אני צריכה למצוא חברות חדשות ועד כמה היא לא חברה טובה. גם ההורים של דוויל ששמעו מכל הסיפור, גם התחילו לא לאהוב אותי בלשון המעטה.

בתחילת כיתה ח', אנשים שמעו על הריב שלנו. היו כאלו שניסו להשלים. היו כמה פאקצות שניסו להשלים בכוח. וכמו שכבר אמרתי,  אני לא אוהבת שמנהלים לי את החיים. אז לא הסכמתי.

מלבד זאת, גיליתי עד כמה דוויל לא חברה. גיליתי את האופי האמיתי שלה. נכון, היה נחמד לדבר איתה והכל, אבל היא הייתה אנוכית, פרנואידית וקנאית. היא הייתה מרכלת עליי מאחורי הגב. אני לא זוכרת את כל הדברים הרעים שהיא עשתה, אבל יש שני דברים ממנה שזכורים לי היטב:

1.לפני פורים של אותה שנה, עמדתי במסדרון של החטיבה שלנו (אוי כל הדיבורים על החטיבה עושים לי נוסטלגיה) ביחד עם שתי חברות שלי: לנה (כיום אנחנו בקשר, אבל פחות), ו"מישהי" (פעם היינו חברות טובות יותר היום הקשר מסתכם ב"היי" ו"ביי" ובדברים שוליים). דיברנו על פורים ועל מה שנתחפש. ואז פתאום "מישהי" הציעה ששלושתנו נתחפש ביחד ל"מלאכיות של צ'ארלי". זה לא היה ממש סגור עד הסוף, וזה היה רק רעיון, והחלטנו שלא לספר על זה לאף אחד. אבל דוויל רצתה לדעת. בסוף נשברתי וגיליתי לה והיא עשתה כזה סיפור. היא אמרה שהם מנסות לסכסך בינינו (?) והיא התחילה ממש לבכות. לא עזר שסיפרתי לה שזה לא בכוונה רעה, וזה לא היה נגדה, ובכלל כל העניין היה במקריות, היא לקחה את זה קשה, כאילו מי יודע מה קרה. בסוף, לא התחפשנו ביחד, אבל דוויל משום מה החליטה שהן ניצלו אותי. (וואט דה פאק הקשר).

2. מקרה שני: בחופשת פורים, באתי אל לנה וגם "מישהי" הייתה אצלה ודיברנו. ו"מישהי" סיפרה לי שפעם דוויל הייתה אצלה והיא ריכלה עליי כל הזמן. גם לנה סיפרה כל מיני סיפורים. כבר אז, הרגשתי שאני רוצה להתרחק מהכלבה הזאת, אבל חשבתי שהיה מאוחר מדי.

כל אותו זמן, סטאר הייתה לבד. אני פשוט לא מבינה איזה כוחות נפשיים היו לה. אני במקומה פשוט הייתי קוברת את עצמי.

באמצע כיתה ח', הייתה לנו לעשות עבודה גדולה בקבוצות בהיסטוריה. אני הייתי עם לנה ו"מישהי" באותה קבוצה, ועם סטאר בין השאר. במהלך העבודה, חזרנו לדבר. עדיין לא השלמנו ממש אבל לפחות קצת דיברנו

בסביבות הטיול השנתי של כיתה ח', אני וסטאר כבר דיברנו. למען האמת, התגעגעתי אליה ורציתי שנשלים כבר. לא חשבתי שהיא תרצה להיות חברה שלי, אבל חשבתי שלפחות עדיף שנשלים כי אני לא רוצה להיות בכסאח איתה. באותו יום של הטיול, לפני שעלינו לאוטובוס, אמרתי לסטאר "את יושבת לידי, כן?" וזה איכשהו סימל את החברות המחודשת. באותו טיול דיברנו ממש הרבה, אני זוכרת את הלילה שריכלנו  ודיברנו ביחד עם עוד חברות(בעיקר על דוויל) ושביקשתי ממנה סליחה. עד היום אני מבקשת ממנה סליחה. באותו טיול, כבר השלמנו סופית וחזרנו להיות חברות.

אני זוכרת שההורים שלי נורא שמחו. מסתבר שהם צדקו כל הזמן. מסתבר שבסה"כ ההורים רק רוצים שיהייה לנו כמה שיותר טוב, ורק רוצים שלא ניפגע ונלמד מהניסיון שלהם ועדיף לעצור ולהקשיב להם מדי פעם כי הם ברוב המקרים צודקים.

באותו זמן, גם התרחקתי מדוויל. התחמקתי ממנה ולא דיברתי איתה. היא לא הייתה חסרה לי בכלל. התחלתי לפתח כלפיה שנאה ותיעוב. היא מצאה לעצמה חברות אחרות (שגם איתן היא רבה. היא רבה עם כל החברות שלה) והקשר נותק. הפסקנו לדבר.

בסוף השנה, ממש כמה ימים לפני החופש הגדול, כתבתי לה מכתב באורך 4 עמודי פוליו, שבו פירטתי כל מה שאני חושבת עליה, וכל מה שאני חושבת עליה בתור חברה. זה לא היה מכתב קללות, עשיתי את זה באופן כל כך יפה ופוגע. ממש הייתי גאה בעצמי. זה נראה לי המכתב הכי טוב שכתבתי בחיים.

בתחילת כיתה ט', היא עברה כיתה. לא הייתה לה ברירה, כי כל הבנות בכיתה שלי שנאו אותה וגם רוב הבנים.

שעלינו השנה לכיתה י', גיליתי שהיא לומדת איתי במגמה. אנחנו לא מדברות, אני וסטאר מאוד שונאות אותה וגם עוד אנשים לא סובלים אותה במיוחד.גם היא לא סובלת את סטאר ואותי ואני בטוחה שהיא מרכלת עליי. מלבד זאת, פרצתי לה לאיי סי קיו והרסתי לה אותו וגם באופן כללי הרסתי לה את המחשב (אני חושבת שהיא יודעת שזו אני).

קצת על האופי של דוויל, כדי שיהייה מושג עליה. היא נראית ילדה תמימה ונחמדה, אבל היא לא. היא הבת הקטנה בבית, וההורים שלה מפנקים אותה. הם לא כועסים עליה שצריך ולא מענישים אותה. היא פשוט עושה מה שהיא רוצה. אין לה גבולות. אני לא אומרת שהורה צריך להיות קשוח, אבל הורים צריכים להציב גבולות. אני לא רוצה הורים שיהיו חברים שלי. בכל אופן, היא ממש מפונקת. ההורים שלה מגדלים אותה כאילו היא נסיכה מושלמת שלא טועה, וזה כנראה מה שגורם להתנהגות שלה. היא רוצה שהכל יילך בדרך שלה, ושהכל יעשה לפי מה שהיא רוצה כאן ועכשיו. היא בן אדם פרנואידי וקנאי, שחושבת שכולם רוצים לסכסך ולפגוע בה. היא חברה של בנות, רק בשביל להיות "מקובלת" (תזכירו לי מה זה?). היא תככנית וסכסכנית. היא מתחנפת למישהי, ואז תבוא ותגיד לאחרת שאותה ילדה שמקודם שהיא התחנפה אליה מגעילה וסנובית. היא תתנהג כאילו שהיא חברה שלך, ואז תרכל עלייך ותתקע לך סכין בגב.

בכל אופן, זה סוף הסיפור איתה. עכשיו נזכרתי בכל העניין, בגלל כל הקטע עם סקורפיו. היא מזכירה לי אותה במובן מסויים. דוויל הזאת, כמעט הרסה לי את החברות עם סטאר. חוץ מדוויל, היה עוד מקרה אחד שכמעט הרס לי את הקשר עם סטאר. אבל אני לא אוהבת לדבר עליו כל כך. זה כואב מדי, וזה קשור לדיכאון שלי ולניסיונות התאבדות שלי.

לסיכום, למרות שאני וסטאר התרחקנו לאחרונה, אני מרגישה וחושבת שנתקרב שוב. ואם יש חברה טובה, חברה באמת טובה ואמיתית, שבאמת אוהבת ומעריכה, כדאי מאוד לשמור עליה.