יום שני, התעוררתי בשמונה וחצי בבוקר, ולאחר התארגנות נפגשתי עם עמרי, ערן וטלי, במטרה להגיע לת"א, ולאחר מכן לווליום ת"א. נסענו ברכבת, שלא הייתה עמוסה כלל, עד שהגענו לת"א. מהתחנה, לקחנו אוטובוס לארלוזרוב, לפגוש ידיד של טלי, שלמד איתנו בשכבה, ועכשיו הוא גר בת"א. פגשנו אותו, ישבנו קצת במרפסת... הדירה חביבה, רק חבל שהיא לא כל כך נקייה, מסודרת ומעוצבת... אבל לא נורא. אח"כ נסענו איתו באוטובוס עד שהגענו לשוק הכרמל, שם הוא תיזז אותנו, הוא קנה ירקות, ואח"כ היה צריך ללכת, ואנחנו נשארנו לטייל. הסתובבנו לנו בשינקין להנאתנו, עד שהחלטנו לנוח בשדרות רוטשילד. שם קרתה פאדיחה מס' 1 שלי ליום זה: ראיתי מטוס נוחת. אז בשיא ההתלהבות צעקתי "היי! הנה מטוס!" ובדיוק עבר שם איש, שהסתכל וחייך לעברי בזלזול. טוב, המשכנו לטייל, ופגשתי חתול, וקצת הפחדתי אותו עם המצלמה...

אח"כ המשכנו לדיזנגוף, טיילנו להנאתנו, בחום הנוראי ובלחות הזוועתית, נכנסו לסנטר, שם עמרי פידח אותנו קשות. אני ועמרי נכנסו לתומר, חנות הקשוחים והאפלים. אני חיפשתי מתנה לאחותי, וראיתי שם עגיל מזה חמוד! אבל בסוף לא  קניתי... בכל מקרה, הסלולרי של עמרי התחיל לצלצל בצלצול קופצני, משהו מאוד מנוגד למוזיקת הרוק הכבד שהתנגנה שם. כל הפריקים בהו בנו. וקניתי פאטצ' מזה חמוד!

אח"כ אני מתתי מרעב, אז נסענו לעזריאלי, לאכול. קניתי ארוחת צהריים! פאדיחה מס' 2: כשחתכתי את האוכל, הצלחת וכל תוכנה כמעט עפו לי לי על הבגדים, הרצפה והפרצוף. רק במזל הצלחתי לייצב אותה.

אחרי שסעדנו את ליבנו, ערן, עמרי ואני לקחנו רכבת לאוניברסיטה, וטלי לקחה רכבת חזרה הבייתה. בכניסה, קרתה לי פאדיחה מס' 3: בכניסה, צריך למסור את הקוד, ואת מס' הפלאפון. כל פעם שאמרתי את מס' הסלולרי שלי, האיש בקופה לא שמע. ובפעם האחרונה שאמרתי את המס' שלי, שכחתי את המס' באמצע!!! זה היה כל כך מביך. עמרי היה צריך לחפש בזיכרון שלו את המס' שלי..... בטח האיש בקופה חשב שאני פוסטמה.

הצלחנו להיכנס בסופו של דבר, ורצנו ישר להופעה של סינרגיה, שכבר התחילה. ההופעה הייתה כיפית!!! צילמתי המון המון! וצרחתי! יאיי!

אח"כ, הלכנו לחפש מתנות. הביאו לנו סטיק לייטים, ובגלל שאני לקוחה של סלקום קיבלתי חולצה, שהדבקתי עליה מדבקות של מישניה, ועוד משהו לסלולרי.

אה, ועכשיו פאדיחה מס' 4: אנשים חילקו לנו סוכריות על מקל, עם הדפס כזה עליהן, שאפשר לאכול אותו. על ההדפס היה כתוב איי מוד (באנגלית).בקיצר, האישה שהביאה לנו את זה, אמרה שזה הולך להיות הלהיט הבא, אבל ערן לא רצה לדעת מה זה. אני לתומי, חשבתי שאיי מוד, זה סוכריות על מקל עם הדפס שאפשר לאכול!ו אפילו אמרתי את זה לחופית! רק ברכבת חזרה הסתבר לי שזה איזה ג 'אדג'ט. זה הפך לבדיחה שלנו.

ואז, בזמן שעמדנו במתחם, ראינו את סינרגיה! הם הלכו לידינו! אני צעקתי "היי! הנה סינרגיה!!!", ואז עמרי דחף אותי לעברם, אז רצתי אחריהם, ואמרתי להם " אני חייבת להגיד לכם משהו! אתם גדולים! אני מתה עליכם!", ואז רון הופמן, הסולן, חייך אליי ואמר "תודה מותק" והמאבטח העיף אותי. הם בטח חושבים שאני גרופית מפגרת. פאדיחה מס' 5.

אנחנו הסתובבנו לנו בגני התערוכה, בינות הדוכנים מלאי הפיצ'יפקס.

עד שהלכנו לבמה המרכזית, של כוכב נולד. אני לבשתי את החולצת מישניה שלי, ואז הלכנו לשבת בצד על הדשא... שמתי סטיק לייטים, וצילמנו. אח"כ פגשנו את חופית, רויטל ודרור, הסתובבנו שוב בדוכנים, עד שכוכב נולד התחיל. אני, עמרי וערן התקדמנו לעבר הבמה, ואיבדנו את חברינו. כל פעם התקדמנו, אבל היה מחניק ומסריח!!! נשארנו שם כדי לשמוע את הסולואים, ולהצביע למישניה יקיר הבלוג, וצעקנו "מישה! מישה!" אחרי שברחנו, הלכנו לשבת במקום אחר, אבל אז החלטנו שאם אנחנו כבר שם, כדאי שנראה משהו, אז התמקמנו מול המסכים. זה היה ממש עצוב שמישה לא זכה. חבל. אפילו שהיה צפוי שיהודה סעדו יזכה. מגיע לו, אבל למישה יותר.

פגשנו את חופית, דרור ורויטל, וישבנו שוב, ואנשים התחילו לצאת מהמתחם. אחרי שסתם ישבנו ליד הכביש שיש שם, עברנו לשבת ליד הביתן של המסיבת מוזיקה עברית. שהתחיל היהודים שם, אני ועמרי ישר רצנו פנימה לרקוד, ונשארנו קצת, עד שיצאנו החוצה. אני הייתי מורעבת, ופינטזתי על מזון. ראיתי שדרור קנה פיתות דרוזיות, ואני הסתערתי על הדוכן, וקניתי שתי פיתות!!! הייתי כל כך רעבה!!! בטח האנשים חשבו שאני חזירה, אבל לא אכפת לי. מתתי מרעב. הלכנו לביתן של הדג נחש, אני ישבתי על הרצפה, אכלתי את פיתותיי, ואז נשכבתי על הרצפה ונחתי, כדי לעכל. אחרי שהדג נחש סיימו להופיע, הייתה מוזיקה, אז רקדתי קצת.

אח"כ הופיע עברי לידר. הוא נתן הופעה מדהימה. כל כך נהניתי בהופעה שלו. שהוא התחיל לשיר את "מרי לנצח", התחלתי לקום ולרקוד. ממש, בלי לחשוב על כלום. ואחרי שהשיר נגמר, צרחתי "עברי תעשה לי ילד!". זה היה כל כך משעשע.

אחרי ההופעה הלכנו לרכבת, וחיכינו ביחד עם המוני אנשים שתיפתח התחנה. הייתי הרוגה.

אתם יודעים מה זה ישראלים בתור? כן, זה משפט לא הגיוני. כי ישראלים לא יודעים מה זה תור. כולם נדחפים, ודוחפים. אי אפשר היה לקנות כרטיס בחזרה. הייתה צפיפות איומה, אז יצאנו מהתור. רויטל דרור וחופית קנו כרטיסים הלוך ושוב, כך שלא הייתה להם בעייה.

ישבנו בייאוש בתחנת רכבת, וראיתי שבחיים לא נגיע הבייתה. ואז עלה במוחי רעיון מבריק וגאוני. לקחת תחנת רכבת אחרת! נסענו במונית לתחנת ת"א מרכז, ומשם נסענו ברכבת הבייתה. איזה מזל שאף אחד לא חשב על זה, אף אחד ממי שהיה שם לא היה גאון כמוני. חי חי, נדפקתם.

היה לנו המון מקום, ברכבת הקומותיים. קצת נמנמנו, ושמחנו על חוכמתי. לקראת סוף הדרך, התחלנו לצחוק משטויות, בעיקר על הקטע שלי עם האיי מוד. אני חושבת שהבדיחה הזאת תישאר לנצח איתנו.

לשמחתנו, ההורים של ערן הקפיצו אותנו הבייתה, וזה מזל, כי היינו הרוסים. באתי הבייתה, עם שרירים תפוסים וכואבים (עד עכשיו הם כואבים, ד"א), וללא קול, אכלתי, ועשיתי מקלחת – אוי איזה כיף זה היה!!!! פשוט תענוג. ואז, אחרי 25 שעות של חוסר שינה, נשכבתי במיטה, והלכתי לישון.

היה ממש כיף, מאוד נהניתי.

אגב, הנה ציוני הבגרות הלא משהו שלי:

אנגלית: מודל סי – 94, סופי: 93

מודל די – 84, סופי: 91

מודל אי – 80, סופי: 81

מתמטיקה: 41, סופי 56.

במועד בי קיבלתי 15. כמה משעשע. פתרתי רק סעיף אחד ששווה 15 נק' והמצאתי את הכל. כנראה שיש לי כושר המצאה יוצא דופן.

ביולוגיה (זה מס' טפסים) :001- 63, סופי: 73

002-  82, סופי: 76

003- 53, סופי: 66

004- 79, סופי: 80

005- 76, סופי: 78

006 (ביוטופ)- 93

ספרות: 72, סופי: 76

חיבור: 80, סופי: 83

כן, לא הלך לי משהו, בעיקר בביולוגיה, שבא בתקופה ממש גרועה... אבל למזלי המגנים עזרו לי.

הנה מקבץ תמונות מאותו היום:

 החתול הפחדן:

רון הופמן, הסולן של סינרגיה. תראו איזה שקסי:

תמונה שלי מוצצת... סוכרייה על מקל:)

הנה סוכריית האיי מוד המפורסמת

 והפאטצ' שלי:

יום ראשון קמתי בשעות שאינן מוכרות לי, לפני שש, ונסעתי ביחד עם אחותי לדודה שלי, ברכבת. בתחנת רכבת ראיתי ילדים מהשכבה שלי על מדים, וגם ישבתי ליד חברה רחוקה שלי, שהיא עכשיו חיילת, וזה היה כל כך מוזר, לא נתפס. הרכבת הייתה מפוצצת בחיילים, היינו צריכות לשבת על הרצפה.

אני ואחותי שמרנו על בני דודים שלי, הם כאלו מקסימים ומתוקים. בן דוד שלי הקטן, בן שנתיים וחצי, כל הזמן ביקש שאצייר לו ציורים על לוח מחיק, הוא נראה ממש מאושר מהציורים. והוא מצחיק ברמות. ואח שלו נתן לי לשמוע משינה בדיסקמן שלו. יש לילד טעם טוב.

חזרנו בערב, והייתי הרוגה. הלכתי לישון בתשע וחצי! ישנתי כמעט 16 שעות, היה כיף.

ביום שני היינו במרפאה, ואח"כ פתחתי חשבון בנק! יאיי יש לי חשבון בנק משל עצמי!

וקיבלתי מהבנק מתנה הנחה של 75 ש"ח בפוקס, אז כמובן שהלכתי לנצל זאת... וקניתי שני זוגות מכנסיים:

אני כזו נקבה, מבזבזת כל כך הרבה כסף על בגדים.

ביום רביעי הייתי עם הילה בקריון, ואז קפצתי אליה, לצלם את הכלבה שלה. לצלם כלבים זה ממש מעצבן, הם זזים כל הזמן!

קבלו מקבץ תמונות של פיפי (בלי דגש בפ'), הכלבה השמיינע של הילה.

אבל תודו שהיא קושקוש.

בשאר הזמן לא עשיתי כלום... ישנתי בימים והייתי ערה בלילות.

יום שישי לא היה לי חשק לצאת, שום מצב רוח.

נשארתי בבית וראיתי סרטים על המחשב.

מורני הציעה לי לצאת איתם, להכיר לי חבר של חבר שלה, אבל לא התחשק לי.

היא נתנה לו את האיי סי שלי, ודיברנו, והוא באמת נשמע חמוד, אבל לא יודעת, אני מבולבלת לחלוטין ולא יודעת מה אני רוצה. אני צריכה להפסיק לחשוב.

מחר אני מסתובבת בת"א, באיזור שינקין, קינג' ג'ורג', ואח"כ בגני התערוכה בווליום ת"א, חפשו אותי אם בא לכם.

לא, לא חשבתי עליך מאז
יש עוד דברים בעולם
בכל זאת עברו, כמה? שבע שנים
אנשים משתנים כל הזמן

לא, לא שאלתי אמרו דווקא ש-
נסעת מתוך מטרה
היה לך מן רעיון להצליח
אומרים שהצלחת לא רע

כשכולם שואלים אני אומרת שזהו
בינינו הכל נעלם
אולי יום אחד תחזור שוב אלינו
בנתיים מוטב לך שם

כן, גם רואים שאתה התבגרת
ולא אין לי חצי שני
היו דווקא כן נסיונות פה ושם
אבל לא שום דבר רציני

כן, זה נכון, התקדמתי יפה
מצאתי מקום מסודר
אומרים שאולי עוד אגיע רחוק
זה יכול להיות נהדר

כשכולם שואלים
אני אומרת הלוואי
וכל זה יהיה אמיתי
אולי יום אחד
תשמע עוד עלי
ותשמח שהכרת אותי

כן, קצת רזיתי, רואים? באמת?
טוב, היה משברון שעבר
בכל זאת עברו, כמה, שבע שנים
לא שמעת ממך שום דבר

כשכולם שואלים
אני אומרת דיאטה
וזהו בעצם הכל
אולי יום אחד ימצאו אותי מתה
ואז כבר יפסיקו לשאול

(דיאטה/אפרת גוש)

אם אין מה לכתוב, לפחות שיהיה מה לראות.

אני קשוחה ואפלה:

אני בפוזה של רוקדת (זאת אמא שם עם המגבת, היא נדחפה לתמונה):

החתול של אבא בעבודה.

תראו כמה שהוא קטן!

מטושטש למדיי. אבל זה החתול שלא יודע לאכול!

השבוע האחרון היה מלווה במצבי רוח קיצוניים. נעתי בין שמחה, לבין עצב תהומי. בעיקר בלילות, שלא הצלחתי לישון ורק בכיתי.

יום שני שוב נסעתי לאמא, לחיפה. לאחרונה אני נועלת בעיקר נעלי עקב, אתם לא יודעים מה זה להסתובב ברחובות העקומים של חיפה עם עקבים, אבל זה כיף.

החלפתי ספרים, לקחתי שלושה חדשים.

קניתי חצאית חדשה:

פגשתי חבר חדש, חתול מרושע:

וגם היה יום השבוע שהרגשתי ממש ממש זוועה. כאב לי הראש והבטן שלי עשתה סלטות.

יום שישי הילה עשתה מסיבת יום הולדת, ביחד עם אביטל. בגלל כל המצבי רוח שלי, הגעתי למצב שלא התחשק לי בכלל לראות אנשים.

אבל החלטתי לבוא בגישה חיובית, אני לא יכולה עם כל הדיכאון הזה. לשבת בבית ולרחם על עצמי, או לחילופין לשבת עם אנשים ולרחם על עצמי – לא יביא אותי לשום מקום.

לבשתי את החצאית החדשה, נעלתי שוב את העקבים שלי – מה שהותיר לי חתכים ברגליים מהרצועות הארורות.

היה נחמד. היו המון המון אנשים, שלא ראיתי שנים. אבל היה נחמד להתעדכן קצת, לראות אותם, אפילו אנשים שאני לא בקשר איתם, כי מי יודע מתי אראה אותם שוב.

הייתה לי פאדיחה קלה, שכן ראיתי בחור שזרקתי אותו בהודעת SMS. זה היה כל כך מפדח ולא נעים.

אני ומורני הבאנו להילה דגים. בהתחלה הדגים היו אצלי. אחרי כמה שעות הדג הראשון מת, ואחרי פחות משבוע מת השני. הייתי כל כך עצובה.

קנינו שוב דגים, והם שוב מתו.

אין לנו מזל.

היה שבוע סביר למדיי, מצטערת שאין לי כל כך מה לכתוב....

(העין שלי)

17.8.05

עוד לילה הזוי, שבו המוח שלי כנראה החליט לתפקד  יותר מדיי. המחשבות לא מרפות, רק מציקות לי ללא הפסקה.

נמאס לי לחשוב. נמאס לי לנתח את עצמי, ולהגיע שוב ושוב לאותן מסקנות, שרק גורמות לי להבין כמה שהכל דפוק, ולהתייאש מלנסות לשנות את זה.

קראתי את הספר של מעיין קרת, מונולוגים של נשים אנורקסיות ובולימיות. נשים מצליחות, מפורסמות, שיש להן הצלחה, כסף, יופי, מטיילות בכל העולם, פוגשות את האנשים הכי מעניינים שיש. חיי זוהר. איזה זוהר.... הן דפוקות. הן דפוקות לחלוטין, כי המחלה הזאת דפקה אותן. והנה, אני בדיוק כמותן. פעם הייתי עושה הפרדה, ביני לבינן. הן, המשוגעות, הפסיכיות, שאוכלות תפוח ליום, ובטוחות שהן שמנות, למרות שהן שלד. לא, אני לא כמוהן.

אבל אני כן כמוהן. משוגעת עם תעודות.

אני לא יודעת מה הבעייה שלי. אנורקסיה, דיכאון, או אולי הכל. ואין לי על מה להיות בדיכאון. אני פשוט לא מרוצה משום דבר. שום דבר לא הולך לי. תיכון בקושי סיימתי, והסיוט שלי הוא שבסוף לא עברתי אף בחינת בגרות, למרות שאני בטוחה שהצלחתי דיי טוב.

החברים שלי, רק מאכזבים. ונכון, יש כמה שאני כל כך אוהבת אותם, ומוכנה לעשות הכל בשבילם, אבל שזה הופך ליציאות הנדושות, זה רק מרגיש רע. לא מעניין אותי כלום בהם. אני לא גאונה פלקטית. זה ממש מגעיל לכתוב את זה, אני יודעת.

אף קשר לא מצליח לי.... והיחיד שאי פעם איכשהו נראה לי נורמלי, הצלחתי להרוס, כי כזאת אני, הורסת כל דבר, כולל את עצמי.

אני יודעת, זה שום דבר, אלו בעיות שוליות, אבל פאק, תנו לי לקטר קצת. אני לא אמורה להרגיש רע שאני מקטרת, ואיכשהו אני מרגישה שאין לי זכות, כי יש ילדים רעבים בעולם, ואנשים חולים, ועוד כל מיני צרות.

אילו בעיות מינוריות... בעיות של גיל ההתבגרות. אלוהים, אני עוד חודש וקצת בת 18, אבל אני כמו ילדה מתוסבכת בת 15. למה אני לא מתבגרת עד הסוף? אז וואלה, אני לובשת חצאיות, וגופיות צמודות עם מחשופים, ופוש אפ, וג'ינסים נמוכים, וסנדלי עקב, ושאני הולכת ככה ברחוב, עם כל הפוזה שלי, וגברים מסתכלים עליי, כמו איזה אובייקט מטומטם, אני מרגישה הכי כלה בעולם. איזה יופי, כי זה כל מה שיש לי לתת. את המראה החיצוני שלי, וחוץ מזה, פשוט כלום.

כל כך משעמם לי, שגרתי לי, מחניק לי. אני רוצה לברוח. אני רוצה לחיות את החיים כמו שאני רוצה. לא כמו שצריך. אני רוצה לחיות בעיר גדולה, ולהסתובב בה כל היום, ולגלות מקומות חדשים, ולצלם. אני רוצה לשבת ולכתוב. אני רוצה דירה משלי, אפילו קטנטנה, אבל שתהייה כולה שלי, ועם מרפסת, כדי שאוכל לגדל עציצים. וגם איזה חתול קטן או שניים. וזהו.

ואולי מישהו. מישהו שאני לא ארגיש שאני מזדיינת איתו, אלא making love  איתו. שיהיה משהו, רגש, משמעות. שאני אפסיק להרגיש כל כך לבד.

ושיבין שיש לי את הקריזות שלי.

ושאני עצובה לפעמים.

ושאני ארגיש שאני יכולה גם לבכות לו, ולהתלונן. שלא ירגיש שאני מבאסת, או מדכאת, או בכיינית, או כל דבר מעין זה.

כי אני לא יכולה.

אני כל כך שברירית, ואני כל כך צריכה שיחבקו אותי, ויגידו שהכל יהיה בסדר, אבל אני לא מסוגלת. אני לא מסוגלת להיפתח ככה לאף אחד, כי יש לי אופי קטלני. מצד אחד כל כך תלותית, מצד שני, מרגישה שאני לא יכולה להיות תלותית. שאני צריכה לשבת ולשתוק ורק להיות שמחה כל הזמן, כי מי אוהב אנשים עצובים. לא כיף איתם.

שהמוח כבר יתרוקן, אני רוצה לישון.

צומי, צומי, צומי ונרקסיסטיות. זין, לא אכפת לי.אחותי הקטנה הצלמת, הבימוי שלי.

(פה לא ידעתי שמצלמים אותי...)

אין לי חשק לכלום יותר. אין לי חשק לכתוב, אין לי חשק לצאת מהמיטה, אין לי חשק לראות אנשים. אני לא יודעת מה נכנס בי, סתם דיכאון, או עצבות, או לא יודעת מה.

באמת שאין לי מה לכתוב כל כך, אני לא עושה שום דבר....

קיבלתי משכורת, 900 ש"ח. סכום יפה ונחמד, יחסית לעבודה שארכה רק שבועיים. אני צריכה ללכת לבנק, למשוך את הכסף, כי אין לי כוח לפתוח חשבון בנק. זה לא שיש לי עבודה קבועה או משהו.... אחרי שיהיה לי כסף מזומן, אני אנצל קצת את סוף העונה, בא לי על חצאית מיני. לא שיש לי לאן ללבוש, ולא נראה שאלבש אותה, אבל רצוי שתהייה. אם דבות יכולות ללבוש את זה, גם אני. (נא לא להעלב). ואני צריכה גם ג'ינס חדש.

ואני גם נוסעת לסלקום ווליום. ולא, זה לא רק הגמר של כוכב נולד.

קנינו לאחותי גיטרה אקוסטית. היא ביקשה שאני אשים פה תמונה, אז הנה:

ביום שישי גררתי את עצמי לנאפיס. אני לא יודעת למה. לא נעים להגיד את זה, אבל נמאס לי. נמאס לי מכולם. נמאס לי מהיציאות האלו. נמאס נמאס נמאס. ואני לא יודעת איך למצוא חברה חדשה, כי סיימתי תיכון, ואני לא יודעת איפה עוד מוצאים חברים חדשים... רק בצבא. אבל הצבא רחוק. רק באפריל. עד אז אני אשתגע.

אז בכל מקרה, שתיתי שוקו עם קצפת, וגבי סיפר סיפורים מהצבא. נראה לי שהוא נהנה, וקצת מוזר לחשוב עליו בתור חייל. אבל אלו החיים.

בא לי לעשות משהו, אבל אני לא יודעת מה. בא לי לעוף מכאן.

אני והוא... נדמה לי שזה נגמר. שזו הפסקה שמתמוססת לעבר פרידה.... אפילו לא צריך לעשות זאת באופן "רשמי".

ככה זה.

עוד פוסט מדכא.

כן, שבועיים שלא כתבתי, לא היה חשק ולא כוחות נפשיים. אז אני חיה, איכשהו.

אנחנו בהפסקה, כי הרסתי את הכל. אני לא יודעת מה יהיה הלאה, אני לא יודעת מה יהיה איתנו, אבל אני מרגישה כל כך רע לאחרונה. והפסקתי עם הכדורים. הם לא עוזרים לי. הם לא מונעים ממני עצב. הם לא משנים כלום. הם מפריעים לי לישון.

לפני שבועיים בת דודה שלי באה אלינו, להתארח לשבוע. למרות שהיא עוד לא בת 11, היא ילדה כל כך מקסימה, והיה לי כיף איתה. יום אחד לקחתי אותה לסרט, למדגסקר, ומאוד נהניתי. סרט ממש חמוד. אחה"צ ראיתי את הסרט "שלוש עשרה". סרט ממש חזק, וטוב. וזהו, את כל השבוע הזה העברתי בעשיית כלום, וביציאות עם חברים מדיי פעם.

שבוע שעבר גם לא היה מי יודע מה. נסעתי לחיפה, קניתי שלוש חזיות מהממות. לקחתי שלושה ספרים. וגנבתי לאמא שלי בבושקות:

יצאנו למושבה הגרמנית בחיפה, לבית קפה, כדי לחגוג את גיוסו של גבי. הוא התגייס יום חמישי.

יום חמישי בערב איכשהו גררתי את עצמי למסיבת יומולדת של איזו חברה רחוקה שלי.

יום שישי בבוקר הייתי באיקיאה. מי שלא היה באיקיאה לא ראה את עם ישראל בהמוניו. קניתי עציצים קטנים:

[משאל ימין: אבא יבגני, אמא אולגה, והבן שלהם מישניה]

וגם קניתי בובת כבשה חמודה:

בערב העדפתי שלא לצאת. קראתי ספר שלקחתי מסבתא שלי, ואז נשכבתי במיטה. והגיעו כל המחשבות. המעיקות. לא יכולתי לצאת. הרגשתי שאין לי מצב רוח, שנמאס לי מהכל. אני לא יכולה להיות יותר עם האנשים שהסתובבתי איתם. כמעט שלוש שנים אנחנו דבוקים אחד בתוך התחת של השני, והתסריט של מה שנעשה קבוע כבר מראש. אפילו השיחות שלנו. וזה כל כך משעמם. וגורם לי להרגיש רע. אין לי כוח לכולם. אחרי שהייתי עם בנאדם, שפשוט הצליח לקרוא אותי, אני לא מסוגלת להיות איתם. אבל כנראה הוא לא מרגיש ככה כלפיי יותר, או שהוא אף פעם לא הרגיש ככה, ואני האמנתי לכל מה שיצא מהפה שלו. ואני כל כך מתגעגעת אליו. ולא אכפת לי שיקרא. אני אכתוב מה שבא לי, ומצידי שכולם ירכלו עליי מאחורי הגב, ויכתבו עליי בבלוגי ביקורת למיניהם שאני דיכאונית. סבבה, זה מה שאני, מותר לי לכתוב מה שבא לי, וגם לשים כמה תמונות שאני רוצה. אני נרקסיסטית, אז מה. יותר קל לתקוע פה תמונות שלי, ולקבל עשרים אלף תגובות של "וואו, איזו כוסית", מאשר לכתוב פוסט אמיתי ולא לקבל כלום. בכל אופן, אני ממש מתגעגעת אליו. אנחנו אומנם מדברים כרגיל באיי סי, אבל זה לא אותו הדבר. אני מתגעגעת לשיחות פנים מול פנים, שפשוט שום מסך ושום מקלדת לא תשווה אליהן. אני מתגעגעת לחיוך שלו, לבהייה בעיניים הירוקות שלו, לחיבוק שלו, לשפתיים שלו. והידיעה שאני הייתי זו שגרמה לזה להתפרק לא מועילה לי. כמה זמן זה יימשך? חודש? חצי שנה? כמה זמן....כי אני לא יודעת כמה זמן אוכל להחזיק ככה מעמד.

גם נמאס לי מכל הקטע של האוכל. אני שונאת את זה. אני שונאת לאכול לפי תפריט, אני שונאת למדוד כמויות, אני שונאת שכל החיים שלי מתוכננים לפי זה. נמאס לי לאכול כי אני צריכה ולא כי אני רוצה. ברגע שמגבילים את עצמך, אתה משתוקק למזון. אבל עכשיו, שאני יודעת שמותר לי לאכול כמה שבא לי ואיך, אני לא כל כך רוצה לאכול דברים שבעבר היו אסורים לי. אני יודעת שאם אני רוצה – אני אוכל, ואם לא – אז לא. ועובדה, אני אוכלת הרבה יחסית למה שהיה בעבר, ואני עדיין נשארת רזה. לא רזון חולני כמו בעבר, אבל עדיין רזה בצורה בריאה ונורמלית. באמת שאין לי כוחות. לא אכפת לי אם תהייה ירידה במשקל. אני לא מכונה, לא רובוט.

פשוט הייתי בדיכאון, ולא אכלתי כדי להחצין את זה, ואז פיתחתי תסמיני אנורקסיה. אולי זה מה שרציתי להיות, כדי שישימו אליי לב. והנה, שמו אליי מספיק לב. נמאס לי מהשקילות האלו, שאני מפחדת מהן, נמאס לי לאכול לפי תפריט, מגעיל לי ורע לי. ואני גם לא רוצה פסיכולוג.

אני רק רוצה שמישהו באמת יבין אותי. ויחבק אותי.

לאיפה נעלמה הילדה שפעם הייתי? אנורקסיה, דיכאון, פגיעה עצמית... זה לא נראה לי אני. איפה הייתה השמחה שלי? ההתלהבות? איפה היו הימים שבהם התלהבתי מלצאת עם החברים, שרק רציתי לצאת ולא להישאר בבית? כנראה שנעלמו. כנראה שהשתניתי.

אנ י באמת לא יודעת מה אני רוצה, ומה המטרה של הפוסט הזה, אני כנראה שופכת את הכל, ואני אפילו לא אקרא את מה שכתבתי, כי אם אני אקרא אני אמחוק.

אגב, אני משתתפת בתחרות הישראוסקר, בקטגוריות הבלוג העמוק והבלוג המעוצב, אז אם בא לכם – תצביעו לי.