אני לא יודעת למה אני כותבת ולמי או למה אני טורחת. פשוט יושבת עליי מועקה, כאילו איזה ענן שחור יושב לי מעל הראש ומונע ממני לחיות.

אני קמה בבוקר ומרגישה שאין לי כוחות נפשיים, כי אני מגיעה למצב שאני לא מסוגלת יותר, שהמחשבה על ההתמודדות עם היום שהולך להיות משביתה אותי נפשית, עד שאני חוזרת חזרה.

זה פשוט אני לבד מול העולם הזה, מול הסו קולד מערכת, ויש דברים שאני פשוט לא יכולה לשנות.

נמאס לי ממה שאני עושה. בחיי, אני זוכרת שהיה לי טוב, פחות או יותר. אבל באיזה שלב גרמו לי להרגיש כל כך אפסית, כל כך כלום, שהתחלתי להאמין בזה.

והאופי הדפוק שלי, כי אני לא מסוגלת לענות, ואני לא מסוגלת להשתלט ואני לא מסוגלת לדרוש כלום. בעיקר לא לחייך כשרע לי.

אני סתם. פשוט מנסה להיעלם. לצמצם את עצמי. אני מרגישה לא קשורה לכלום ולאף אחד. נדמה לי שכולם שונאים אותי, כי אני לא מסוגלת להיות מה שאני לא. אז כל מה שנשאר לי זה להעביר את הזמן, ולהיות אומללה. וזה רק עוד חמישה חודשים, אבל זה פשוט סיוט. כי כל יום רע לי יותר. ואני יכולה לדבר יפה ולהגיד שאני בסדר, וחזקה, ויכולה להתמודד עם הכל, אבל בסופו של דבר אני לבד. אני לבד, ובוהה באיזה קיר במשך תשע שעות, כי אפילו לקרוא אין לי כוח. אני לבד.

אני יכולה לא לאכול, כשזה הפתרון הנוח, כי זה מה שאני תמיד עושה. כי אני כל כך שונאת את עצמי לפעמים ונאחזת באיזה אידיאל שאם אני שוב אהיה 40 קילו זה יגרום למישהו לאהוב אותי. זה דפוק. ברור שלא. אני רק רוצה להיעלם, אולי אם אני אהיה רזה מספיק לא יראו אותי. לצערי אני לא רזה עד מוות.

וואלה, חתכתי את עצמי כבר, לא שזה הזיז למישהו משהו. סתם נשארה לי צלקת מכוערת.

אני לא מצפה שלמישהו יהיה אכפת באמת. סתם הייתי רוצה שזה יקרה.

אבל כלום כמעט לא קורה.

אז אני אשקר לכולם, זה מה שאני עושה, אבל לעצמי אני כבר לא יכולה לשקר.

אני כבר לא יודעת מה אני רוצה, אני בעצם רוצה שהזמן יעבור ואני אעוף מכאן, מהמקום שהביא לי הכי הרבה כאבי לב ורחמים עצמיים.

אני רק צריכה להחניק את הדמעות.

כבר נמאס לי לבכות, נמאס לי שאת שמחת החיים שלי איבדתי איפשהו ואני לא מוצאת אותה יותר.

אני כל כך שונאת את עצמי. אני מסוגלת למלא את כל המחברת במחשבותיי האובדניות, בשנאה העצמית, בהכל.

אבל כבר אין לי כוח יותר. לאף אחד ולכלום. אני מתה לעוף מכאן כבר. אני כל כך מתקרבת לקצה, בצורה מטאפורית, אני רואה את התהום.

לפעמים לא בא לי לחיות יותר. אבל רק לפעמים. בשאר הזמן אני פשוט לא חיה. פשוט אין לי כלום.

מעניין למה כולם שונאים אותי. אני לא כזו נוראה. אני כזו נוראה? טוב, אני פשוט יותר שונה, עם קצת יותר עומק, כנראה בגלל זה אני לא מתאימה לכאן, אני פשוט לא צבועה ולא חנפנית ולא רכלנית וגם לא מטומטמת.

אני מחכה ליום שבו אוכל לעוף מכאן, ואז אוכל להתחיל לחיות. איך שבא לי. כי עכשיו, פשוט אין לי כוח מבחינה פיזית ומנטלית לעשות משהו. אני סתם מרגישה פה מרוקנת.

טוב, אני ממש מתחילה לבכות עכשיו.

אני אפסיק.

כל השבוע אני מתהלכת עם תחושה נורא קשה.

הייתי אצל הפסיכאטר, וניסיתי להסביר לו על ההתדרדרות במצבי, והוא רק תקף אותי.

פשוט לא הצלחתי לדבר, וכל מה שהוא אמר שאו שאני אתמודד, או שאני מוציא אותי על 21.

פשוט ככה. מגוחך שאחרי שנה וחצי בצבא, נזכרו ש"אני לא מתאימה".

מה, כי פתחתי את הפה שלי?

המערכת הזו, כל כך אטומה, שאם אתה קצת רגיש, קצת שונה וקצת קשה לך- אז אתה פסיכי. אתה לא בסדר. הצבא ישר יפלוט אותך ממנו, עם כתם לכל החיים.

אני יכולה להבין את אלה שפשוט יוצאים על 21 לאחר תקופה. כי במקום לעזור לך, הצבא יעדיף להעיף אותך, ואחר כך הם מתלוננים ובוכים. במקום כן לגרום למוטיבציה ולתחושה שלמישהו אכפת ממך- עושים בדיוק להפך.

כי את הצבא לא מעניין. מצידו, אל תאכל, תהייה מדוכא כל היום ותחתוך את עצמך.

הוא לא יעזור לך.

הוא יעיף אותך, ברגע שתפתח את הפה ותתלונן על זה. כל עוד תשתוק, זה לא יהיה אכפת לאף אחד. ברגע שתדבר- פתאום אתה לא מתאים לשירות.

וזה מכעיס אותי. מכעיס אותי שבמקום לעזור לי, מכריחים אותי לעשות מטווח שזה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם. שנותנים לי להתמודד עם התקפי חרדה בעצמי, התקפי חרדה שהתחילו לי אך ורק בצבא, ובמקום לקחת איזשהי אחריות, הוא פשוט יזרוק אותך לכלבים.

וזה מגוחך לחלוטין, וזה מרגיז אותי, שאותו צה"ל, מתלונן אחרי זה על מחסור בכוח אדם. אולי שישנו גישה. מעניין שאת עצמם הם לא יכולים להאשים.

הכי מגוחך, שהוא רוצה להוציא אותי על אנורקסיה.

סליחה, אבל מי אתה שתקבע אם אני אנורקסית או לא? הטיפול והאבחנה זה לא משהו שעושים כלאחר יד. אולי אני סתם רזה?

אז בסדר. יש לי מחשבות, ויש לי בעיות עם דימוי גוף- אבל זה בגדר הנורמלי.

כי בבית, אני לא מתחשבנת יותר מדיי. אני לא אמנע מעצמי אוכל. אם יבוא לי לאכול פרוסת עוגה- אני אוכל אותה. ואם יבוא לי לחפף קצת ולאכול לחם רגיל במקום לחם קל- אני אעשה את זה.

אז כן, רזיתי, ואומרים לי שאני נראית נורא, שזו הגזמה פראית למדיי, אני 45-46 ק"ג על 1.56. שוכחים את זה שאני קטנה!

פשוט האוכל בצבא מגעיל, ואני עצלנית להכין לעצמי אוכל, ואולי אני מדוכאת וסובלת ונמאס לי שפשוט לא בא לי לאכול.

אני לא מתכוונת לצאת על 21, לאחר מחשבה מעמיקה על העניין, אני לא מוכנה שיהיה עליי כתם. אין לי שום מוטיביציה בגרוש, וזה לא מעניין אותי, אני פשוט לא רוצה שיהיה לי קשה בחיים כי איזה מישהו החליט שאני חולת נפש או משהו כזה.

יש לי חמישה חודשים, אני אעביר אותם.

וביום השחרור- אני אקח את הרגליים שלי ואברח. פשוט ככה. לא נראה לי שאני אטרח לעשות שתייה.

מבחינתי, זה להעביר את הזמן. אני מניחה שאני אשתחרר אני אצטרך ללכת לטיפול אחרי זה.

אז היה לי בסוף שבוע קצת מצב רוח. ביום חמישי החבר שלי היה אצלי, ופשוט לא היה לי חשק לכלום. סתם שכבתי במיטה, ופשוט לא הרגשתי שאני רוצה לעשות עם עצמי משהו.

ביום שישי היינו בים, יחד עם ההורים שלי ואחותי, והיה ממש נחמד. היו גלים סוערים בטירוף, שכמעט והעיפו לי את הבגד ים. גל אחד ממש שטף אותי. ביום שישי בערב היינו אצל הילה, היא הזמינה אנשים אליה ליום הולדת, והיה קצת מוזר.

יום שבת סתם לא עשינו משהו מיוחד, ישנתי.

ביום ראשון הייתי בקניות. קניתי בגד ים חדש, מאחר והקודם היה גדול עליי, וגם ג'ינס חדש מקסטרו, אחרי שנה בערך שלא קניתי ג'ינס. אני צריכה עוד כמה חולצות, כי באמת שכבר אין לי בגדים!

מישהו בבסיס החליט שאנחנו הבנות, נעשה שמירות.

תמיד שמרנו, באיזה מגדל, בלי נשק ובלי כלום.

מאחר וכל החיילים הבנים נטחנים בשמירות בצורה שאינה מאפשרת להם לעבוד- החליטו שגם הבנות יצטרפו למאמץ המלחמתי, ובקרוב גם אנחנו נהייה מאבטחות מתקנים.

שזה גם משהו שמרגיז.

אני מבינה שאני צריכה לשמור, כי זה חלק מהצבא המזויין הזה, אבל שבבסיס אין כוח אדם מספק- זה לא בסדר. יום אחד מישהו יתעורר ויבין שיש בעיה רצינית בזה שכמעט חצי מהאנשים בבסיס הם מתנדבים, שלא עושים אף תורנות, וכל העומס נופל על השאר. עם כל הכבוד לזה שהם בחרו להתנדב, אי אפשר להחזיק ככה בסיס.

כרגע לא יודעים מתי ואיך וכמה נשמור, כי עדיין לא סגרו את זה, אבל אמרו לנו שכל הבנות והבנים שיש להם פטור מלהחזיק נשק- ישמרו באותו מגדל שתמיד אנחנו הבנות שמרנו בו, בלי נשק, ושהם יעשו יותר שמירות מאיתנו. אבל כל תוכנית היא בסיס לשינויים.

בנתיים עשו לנו אתמול "מיני טירונות" עם כל מיני שיעורים שעשינו בטירונות על הג"ס, אב"כ, פח"ע, עזרה ראשונה, נשק. בחיי, היה נדמה לי שאני בטירונות שוב, עם אותה עייפות צבאית (אלוהים, זה משעמם ממש!), וציפיתי שיגידו לנו לצעוק "כן המפקד" ולהסתדר בשלשות.

עשינו גם מטווח, שככל שהתקרבה השעה של המטווחים, רמת הלחץ שלי עלתה. שנה וחצי לא החזקתי נשק, בטח שאני לא זוכרת איך לפרוק ואיך לטעון אותו.

ואז בזמן המטווח, יריתי שתי יריות, ואז התחיל לי התקף חרדה. בכיתי והיה לי קוצר נשימה.

אמרתי לקצין שאני לא מסוגלת לירות והוא לקח לי את הנשק (בטח חשב שאני הולכת ממש להתחרפן).

הוא אמר לי להירגע, ואז חשבתי וחשבתי עם כל הפחד שלי, כבר הגעתי עד הלום, ואין מצב שאני נשארת עוד יום בשביל זה, ויש את הסיכוי שאני אשמור פחות, והחלטתי לעשות את זה, עם הפחד.

נשמתי עמוק, ואמרתי לקצין שאני אעשה את זה.

ועשינו לאט לאט את כל השלבים, והייתי רק איתו והוא עמד לידי, וזה היה נסבל. ובסוף מחאו לי כפיים.

כמובן שלא פגעתי במטרה בכלל מאחר ו:

1.יריתי עם עיניים עצומות מרוב הפחד.

2. אני לא רואה טוב מרחוק, וקשה לי להתמקד במשהו- במטרה.

3.הנשק (M16 מקוצר) היה לי ממש כבד! אני ממש חלשה בידיים, ונוספה העובדה שלא בדיוק אכלתי או שתיתי כל אותו יום, פשוט היה לי קשה להחזיק אותו. בטח שלא יציב, אז כל הזמן היד רעדה לי.

אבל לא אכפת לי, עשיתי את זה כדי לצאת ידי חובה, וזה לא מעניין איש שאיני יודעת לירות.

עכשיו כואבות לי ממש הכתפיים!

לא יודעת, אני ממש עצבנית כרגע, ואני צריכה איכשהו להירגע. נמאס לי מהמצבי רוח המשתנים האלו.

את השבת הזו אני סוגרת, בתקווה שזו השבת האחרונה שאסגור, ושלא יהיו לי שבתות שמירה.

בזמן האחרון אני מרגישה כאילו קירות הודפים אותי ומוחצים אותי, ואין לי לאן לברוח. אני מרגישה שאני נחנקת, שאני לא יכולה ככה יותר.

נמאס לי לבוא לבסיס כל יום. אני רוצה כל בוקר ללכת הביתה ולא לחזור לעולם. אני לא יכולה להרגיש ככה. נמאס לי שגורמים לי להרגיש מיותרת, שגורמים לי להרגיש סוג ב'. ונכון, באזרחות לא הכל יהיה קל.

אבל אני מניחה שאני אעסוק במשהו שאוהב אותו, פחות או יותר.

אני אלמד את מה שאני רוצה ומה שמעניין אותי.

וגם אם תהייה לי עבודה מעצבנת, אני אעשה את זה תמורת בצע כסף. אני שונאת את התחושה הזו, של חוסר האונים.

והכי חשוב- תהייה לי את זכות הבחירה.

משהו בי מתפרק.

לפני שבועיים הייתי אצל הפסיכיאטר, והוא אמר שעם משקל נמוך כמו שלי, לא נשארים בצבא.

יום אחרי זה הייתי אמורה להישאר ולשמור. יצא שהייתי לבד, וחטפתי התקף חרדה רציני.

אחת החברות שלי, שהיא במקרה אחותו הקטנה של המפקד הישיר שלי, מצאה אותי, היסטרית לגמרי, בחדר.

היא ניסתה להרגיע אותי, ולקחה אותי למרפאה. בכיתי בטירוף לחובש, וסיפרתי לו בערך את כל סיפור חיי.

חשבתי עד כמה חיי עלובים, אם אני הולכת ומצהירה לרופאים שהייתה לי אנורקסיה שהסתרתי מצה"ל, ואם החובש שואל אותי אם אני רוצה להתאבד.

לא שמרתי, ודיברתי עם הפסיכולוג של היחידה שלנו, אבל את הטיפול המעשי אני צריכה לעשות עם הפסיכיאטר שלי.

ואני אגיד לו, שאני לא יכולה ככה יותר. שאני לא יכולה לא לאכול. שאני לא יכולה להתמודד עם המחשבות ועם הטריגרים. שאני בדיכאון. שאני רוצה לבכות כל הזמן. שיש לי התקפי חרדה שקורים בבסיס. שאני אמורה לעשות שבת עוד שבועיים, ואני באמת שלא יודעת מה יקרה לי. שאני מפחדת, שמתוך ייאוש...

אני אפתח את הפה, ואגיד לו שאני רוצה הקלות. שאני רוצה לחזור כל יום הביתה. שלא יכריחו אותי להישאר. שמישהו ייתן לי את האופציה לאכול כמו שצריך. שאני צריכה אולי שוב כדורים. אני רוצה עזרה, אבל הצבא אטום כל כך, וקשה לי לעשות את הכל בעצמי.

ביום רביעי יש לי פגישה איתו, ואני מקווה שיהיה בסדר. אני לא יודעת מה יקרה בסוף, אבל באמת, באמת שאני לא מסוגלת יותר. שזה לא יכול להימשך ככה.

חוץ מזה, הייתי בסופשבוע אצל חבר שלי.

הגעתי אליו ממש מאוחר בערב, כי נשארתי עד מאוחר בבסיס. (ביום חמישי!).

ביום שישי נסענו בבוקר וניצלתי את התלושים לספרים. ואז הלכנו לאכול חומוס. איזו חברה טובה אני. אכלתי רק חצי צלחת, כי לא הייתי מסוגלת לעוד.

אחרי "כוכב נולד", יצאנו לירושלים.

וכל מה שהבאתי ללבוש פשוט לא מצא חן בעיניי. זה קשה להיות בחורה עם קריזות כמוני, כשיש מספר מוגבל של בגדים.

בירושלים היה קר. יש אווירה של ירושלים, זה משהו שקשה להסביר, שאין בתל אביב או בחיפה.

הבילוי נורא נגרר, כי עד שיצאנו, ועד שמצאנו מקום לשבת, ועד שסיימנו שם.

בהתחלה היינו חבר של חבר שלי, שאני לא ממש מכירה, עוד חבר טוב של שנינו, ועוד מישהי, שעדיין לא ברור איך היא קשורה אל חבר שלי, והחבר הטוב שלו. היא מהבחורות הפטפטניות האלו, שחייבות שישימו לב אליהן... אבל בסדר. היא לא הייתה מאוד מעצבנת. גם משהו איתה ועם החבר שלנו ממש לא ברור- היא רוצה אותו או שלא, היא נורא מפלרטטת איתו ונראית כאילו היא מעוניינת, אבל מצד שני יכול להיות שהיא ככה עם כולם (למזלה, היא לא מתנהגת ככה לחבר שלי. אחרת הייתי גוזרת לה את השערות). בקיצור, מה נסגר.

הסתובבנו לתומנו בעיר, בניסיון למצוא איזה מקום, ואז פגשנו חבורה של חברים שלהם, שלא ממש הכרתי, והרגשתי מאוד לא קשורה. אני שונאת את זה.

באיזה שלב, נפרדנו מהחבורה הענקית לזמן מסויים, וגם הבחור שהיה איתנו מלכתחילה נעלם, הוא הלך לפגוש איזה מישהי, והוא הביא אותה אחר כך- והם פשוט לא הפסיקו לאכול אחד את השני! יש גבול לכל דבר... והם עברו אותו. זה בסדר להתנשק וזה, אבל שהוא מתחיל לרדת לכיוון הצוואר... זה נראה קצת לא במקום. אבל שיהיה, מי אני שאשפוט אנשים חרמנים.

ישבנו לנו באיזה פאב חביב, אני שתיתי לף, ואכלנו צ'יפס.

יש בפאב הזה שירותים ממש מגניבים- עם מסך טלוויזיה וספה!

הלכנו לישון בחמש לפנות בוקר, הרבה זמן לא יצאתי עד כל כך מאוחר.

ביום שבת הלכנו כל המשפחה למסעדת דגים, אכלתי כל מיני דגים קטנים מטוגנים, ואני מנסה להיות מנומסת ולאכול יפה בסכין ומזלג תוך כדי המלחמה עם העצמות.

בערב הרגשתי לא טוב, הייתי הרוגה, והיה לי מצב רוח. נכנסתי מתחת לשמיכה, והרגשתי כאילו מישהו דוקר אותי באלפי סיכות קטנות. אני צריכה לצאת מהפרנויות שלי.

אני צריכה להפסיק לחשוב שאני לא בסדר, שתכף יעזבו אותי.

אבל אני כמעט ולא מסוגלת.

אני שונאת את המצבי רוח האלו, שקשה לי מאוד לשלוט בהם.

אני יושבת על הספסל. בטח כל מי שרואה אותי חושב שאני בחורה נורמלית לגמרי. לבושה בג'ינס, גופייה לבנה, נעלי ספורט אדומות, השיער החום החלק הארוך פזור, מחזיקה ביד ימין גיליון של מגזין מטופש לנשים מטופשות עוד יותר, וביד שמאל סיגריה.

אני נראית בחורה נורמלית לגמרי, אבל זאת החזות שאני צריכה לשוות לעצמי. אני לא חושבת שמישהו יכול לדעת שאני מחכה לרוצח שכיר.

הגעתי אליו לפני חצי שנה, באחד מהשיטוטים האינסופיים שלי ברשת. זו הייתה תקופת הסהרוריות שלי, ישנה בימים, ערה בלילות.

חשבתי שזה רעיון מצוין להרוג את עצמי. אני הרי לא מסוגלת להתאבד. או שאני חלשה מדיי או שאני חזקה מדיי. אבל הרצון למות פועם בי כל הזמן.

לא אמרתי לו שאני רוצה להרוג את עצמי, אחרת הוא לא היה מסכים. מי היה רוצה להתעסק עם בחורה משוגעת, שרוצה להרוג את עצמה באמצעות רוצחים שכירים. המצאתי לו סיפור, שיש בחורה שאני מאוד שונאת, שמיררה לי את החיים מאז הגן. בחורה שהתחזתה לחברה שלי, אבל היא לא הייתה כזאת. אמרתי לו שהיא לקחה את החבר שלי, את האהבה של כל מי שאי פעם העריך אותי כולל ההורים שלי, בסוף התיכון היא פשוט התעללה בי וגרמה לי נזקים נפשיים קשים ביותר, ועכשיו היא חייבת למות כעונש. אני מאמינה שהוא האמין לי, מזלי שיש לי דימיון. יכולתי להיות סופרת ילדים עם הדימיון שלי, אפילו סופרת למבוגרים, או אולי עיתונאית שעולה על מחדלים כמו הקלות הבלתי נסבלת בה כל אחד יכול להגיע לרוצחים שכירים באינטרנט.

הבעיה היא שהוא דרש הרבה כסף. אז עבדתי קצת בחנות בגדים, בעבודה שאמא סידרה לי. התפקיד שלי היה לקפל בגדים, לסדר אותם ולעזור ללקוחות. הייתי מרוויחה את הכי הרבה עמלות, כי לא סתם הייתי אומרת ללקוחה שהבגד יושב עליה מתאים גם כשזה לא. במקום זה הייתי אומרת לה את האמת ואז מביאה לה בגד שיושב עליה הרבה יותר טוב, וככה הלקוחה הייתה מתלהבת וקונה הרבה בגדים. הכסף לא הספיק לי להכל. לכן גנבתי מאמא, מהמחבוא הסודי שלה. אבל אמא גם ככה לא שמה לב למה שנעשה. היא מנהלת שיווק של חברת בגדים מאוד מצליחה ומפורסמת, ככה היא סידרה לי עבודה. אבל אפילו עכשיו כשהיא לא חוזרת בשמונה בערב כמו אז, היא מתכנסת באבל הפרטי שלה, עסוקה בעצמה.

וגם אבא.

זה טוב שאפשר לשכור רוצח שכיר שיהרוג אותך במקום שתהרוג את עצמך. תמיד ניסיתי להרוג את עצמי. בהתחלה הייתי חותכת קצת את הורידים. קודם עם סרגל, ובאיזה שלב עברתי לסכין. אבל תמיד החתכים היו שטחיים, ואף פעם לא היה אומץ לגעת בפרק כף היד. אחר כך הפסקתי לאכול, מתוך מחשבה שאם אני לא אוכל אני אמות. לא מתתי, הספקתי רק להגיע לרזון מטורף, ואז אמא שמה לב ולקחה אותי לטיפול. נשארו השרידים של המחלה על הגוף שלי, ולפעמים אני מקיאה קצת, או לוקחת משלשל אחד, או שאני שוכחת לאכול. קורה.

שוב אני מסתכלת בשעון. יש לו עוד רבע שעה. אולי אקום ואלך? אבל אין לי לאן ללכת. אין לי בשביל מה לחיות. הצבא לא גייס אותי בגלל האנורקסיה ובגלל שהיו לי כל מיני בעיות נפשיות. בגרויות לא עשיתי, בגלל שלא הופעתי לבית ספר בגלל כל הבעיות שהיו לי.

ההורים כמו שכבר אמרתי, עסוקים באבל שלהם. אולי עכשיו הם החליטו להתאבל עליי, אולי הם מבינים שבעצם גם אני מתה.

גם חברים אין לי. פעם היו לי. אבל הם התרחקו ממני, או שאני התרחקתי מהם, אני כבר לא זוכרת. כמה זמן אפשר להיות חבר של בחורה דיכאונית וחולנית, עם צלקות על הידיים. אני מסתכלת על הצלקות שלי בידיים.

אני כל כך בודדה, כל כך לבד. אני מרגישה שלאף אחד לא אכפת, שאף אחד לא אוהב אותי, ואולי ייקח הרבה זמן עד שמישהו יקלוט שבעצם רצחו אותי. גם כשהיו לי חברים הרגשתי את אותה הרגשת הבדידות והריקנות בתוכי.

זה התחיל לפני שלוש ומשהו שנים. שעליתי לכיתה י', אחי הגדול התגייס לצבא. הוא היה האח היחיד שלי, והוא היה לוקח אותי איתו לסרטים ולפארק, והיה מביא לי מתנות חמודות, והיינו משוחחים המון, עם המון בדיחות פרטיות. הוא לא היה כמו האחים הגדולים המגעילים האלו שחושבים שהם מעל כולם ועסוקים רק בעצמם.

אחי התגייס ליחידה מובחרת. היה פטריוט וטען שחייבים לשמור על המדינה ולתת את כל מה שרק אפשר. חבל שאני לא מתגייסת לצבא. חבל שאני לא כמוהו. אח שלי נהרג בהיתקלות עם מחבלים. הוא מת גיבור. אבל אני לא רוצה אח גיבור ומת, אני מעדיפה אח פחדן וחי.

מאז התחלתי להרגיש כל כך לבד, הרגשתי שאני לא יכולה להכיל את העצב, את הרגשת הבדידות והריקנות שיש בתוכי. מאז התחלתי לחתוך, להתרכז בכאב הפיזי ולא בכאב הנפשי. מאז הפסקתי גם לאכול, וחליתי באנורקסיה ובעוד כל מיני מחלות נפש שאין להן שם.

ואמא ואבא שקועים באבל שלהם, באבל הפרטי שלהם, כאילו רק הם איבדו משהו ואני לא. הם תמיד היו שקועים רק בו, אבל אז הוא לפחות היה שם עליי. הם לא שמו עליי בכלל. לא הם וגם לא החברים שלי. אפילו מי שהייתה החברה הכי טובה שלי הפסיקה להבין אותי.

איזו כותרת יפה תהיה מחר בעיתון, על הטרגדיה הכפולה שלהם. קודם הבן המוצלח והמדהים שנפל, ואז הבת החולה שרצחה את עצמה עם רוצח שכיר.

שוב מסתכלת בשעון. הוא מאחר בשתי דקות וארבעים. חושבת על מה שעשיתי היום. על הבית הנקי והמסודר שהשארתי אחריי, על הכביסה שקיפלתי, על האוכל שבישלתי, על הצוואה שכתבתי. על המעטפה הלבנה שהשארתי. מנסה להיזכר מה כתבתי, אם הסברתי את עצמי נכון ובבירור.

הרעש הזה, כל כך מהר, והכאבים החותכים בגוף. אני מרגישה את הדם שפורץ ממני, מרגישה את המוות הקרב ובא, מרגישה הקלה. אף אחד לא יכול להציל אותי עכשיו. בשביל להציל אותי, צריך להציל אותי מעצמי.

#לחצו כאן כדי לקרוא עוד סיפורים קצרים ומונולוגים שכתבתי.

בתור חיילת, תופעת ההשתמטות מהצבא צורמת לי מאוד.

צבא לא מתאים לאף אחד. אף אחד לא *באמת* רוצה להיות בצבא. ברור שאם הייתה לי את זכות הבחירה- הייתה עושה מה שמתאים לי. אבל אין את זכות הבחירה. אז נכון, לא כולם יכולים להיות קרביים, את זה אני מבינה, אבל לגם ג'ובניקים- הם חשובים. כל אחד חשוב. גם אם הוא בורג קטן במערכת.

ובלעדיי, הפקידה, המפקד שלי לא יוכל לבצע את העבודה שלו כראוי. כי אם אני לא איידע אותו על דיון בקשר למבצע- הדיון לא ייצא לפועל. לא יהיה מבצע. ואם אני לא אקבע למשל, דיון שעוסק בדברים שצריך- לא יהיו הדברים האלו.

ואתם יודעים מה? זה מרתיח אותי, אנשים שלא הולכים לצבא כי "לא בא להם". אני לא מדברת על אלו שיש להם בעיות בריאותיות או נפשיות אמיתיות.

גם לי לא בא. לא רציתי ללכת לצבא. עשיתי את זה, כי זו החובה שלי. כי זו המציאות המטורפת שחיים בה, שילדים בני 18, צריכים להגן על אנשים מבוגרים. זאת מדינה שיש בה טרור, אנחנו נמצאים במצב של מלחמה, ובלי צבא- המדינה פשוט לא תתקיים. חד וחלק.

אז כן, אני לא מצילה את העולם. אז כן, לא תמיד טוב לי וכיף לי (למרות שיש הרבה דברים שהרווחתי ולמדתי בזכות הצבא, אבל זה לא לכאן). וכן, אני לא עושה משהו יותר מדיי משמעותי. (אבל, גם הקצת שאני עושה- זה חשוב). אבל אם אני, קמה כל יום ברבע לשש, וחוזרת אחרי בערך 12 שעות הבייתה, ואם אני, כמעט כל יום יושבת שעות רבות וקוראת ספרים ופותרת תשחצים - וככה נראה בערך הצבא שלי, ואם אני שומרת פעמיים בחודש- אני לא חושבת שאני היחידה שצריכה לעשות את זה. שכולם יעשו. אין סיבה שלא. וואלה, גם לי יש בעיות.

ברור שהייתי מעדיפה לעשות בשנתיים האלו משהו אחר, אבל זה מרגיז, שבזמן שאני נותנת את השנתיים האלו למדינה- אנשים אחרים עושים מה שבא להם, ועוד מרגישים טוב עם זה.

יש לי המון ביקורת על צה"ל, זה לא סותר.

אני פשוט חושבת שכל אחד צריך לתרום את התרומה שלו. כי כמו שקראתי בעיתון, אנשים שלא מתגייסים, גדלים להפוך לפרזיטים, אולי הם גם לא ירצו לשלם מיסים? אולי גם זה לא יבוא להם?

בקיצור, הגיע הזמן שמישהו יעשה משהו בנדון.

כן לגייס חרדים. לבטל את חוק טל. לחייב אנשים שלא יכולים להתגייס מסיבותיהם- לעשות שירות לאומי. להטיל סנקציות על משתמטים. ואני מדגישה משתמטים, לא כאלו שבאמת לא יכולים להתגייס.

תחשבו על המלחמה האחרונה, על החיילים שנהרגו ועל השלושה שעוד יושבים בשבי, כדי שהמדינה הזאת תמשיך להתקיים ואתם תוכלו להגיד "לא בא לי לשרת".