תכירו את משפחת החתולים המתוקים ששייכים לחבר שלי.

זה שימי. קראנו לו שימי כי יש בו משהו ערסי. הוא מאוד היפראקטיבי ואוהב לשחק.

זו אחותו של שימי. היא הגורה הכי יפה, וקראנו לה "לילי" על שם טייגר לילי, כי היא דומה לנמרה. פעם הצלחנו לתפוס אותה, אבל כנראה שעשינו לה טראומה, כי היא מאוד פחדנית.

זו מישל שקרויה על שם מישל אובמה. היה לה גם אח, שכנראה מת, שקראו לו ברק. היא אחותם הגדולה של הגורים.

אבל לרוב אנחנו קוראים לה "המטומטמת".

זו אחת החתולות הכי טיפשות שראיתי. המוח שלה הוא כמו מחשב מקרטע שפשוט נתקע כל הזמן. היא לא מפסיקה לילל ולא ברור מה היא רוצה.

היא מתחנפת כדי שנלטף אותה, אנחנו מלטפים והיא בורחת. היא מייללת שהיא רוצה אוכל, נותנים לה את האוכל מול הפנים, אבל לוקח לה זמן לקלוט שיש אוכל ולאכול אותו.

פעם היא נדבקת לגורים ומשחקת איתם, ושנייה אחרי זה היא מרביצה להם.

וזו מיצי (איזה שם מקורי!), אחותם הגדולה של הגורים ואחותה של מישל. מיצי היא התינוקת שלנו.

מיצי היא חתולה מפונקת, שדורשת אוכל ופינוקים. ובעיקר- היא מאוד מאוד סקרנית.

אנחנו אוהבים לתת לה עכבר צעצוע ולראות איך היא קופצת איתו באוויר ועושה איתו סלטות, או רודפת אחרי לייזר, גם כן בקפיצות וסלטות.

מיצי יודעת שאנחנו מתים עליה ולכן היא מנצלת את זה כדי לקבל כל מה שהיא רוצה. חבר שלי קונה לה אוכל חתולים משובח, כל פעם שבא לה להיכנס לתוך הבית היא מייללת בחוץ ואנחנו מכניסים.

היא אוהבת לשכב על המיטה שלנו ולקבל ליטופים. אני אומרת לה "מיצי שלי! יפה שלי, מדהימה שלי!" בקול תינוקי וחבר שלי אומר שהוא לעולם לא זכה ולא יזכה לכזה יחס.

מיצי היא גם החתולה היחידה שמחוסנת ומעוקרת.

היא לא אוהבת את הגורים הקטנים ולרוב שהם מתקרבים אליה היא מרביצה אליהם. כאשר מישהו מאיתנו מתייחס לגורים, היא מקנאת וישר באה אלינו להתחנף.

וזה העכבר הקטן, שנולד ביחד עם שימי ולילי. העין שלו פגועה ולא חשבנו שהוא ישרוד, אבל להפתעתנו הוא הצליח.

בהתחלה חשבנו שזו בת, ורק לפני שבוע גילינו שהוא בעצם בן.

הוא נראה קטן ומסכן, והוא לא כל כך פחדן אבל עדיין לא חנפן ומשחק איתנו כמו שימי או מיצי.

כאשר אנחנו פותחים את הדלת של הבית הוא טס מייד פנימה, ללא שום מטרה. הוא טס בריצה פנימה ורק מרחרח. לפעמים כל הגורים נכנסים וזה משעשע.

קראנו לו "מיני" על שם מיני מאוס, אבל עכשיו כשגילינו שהוא זכר צריך למצוא לו שם חדש.

והנה שוב מיצי!

והנה אני משתעשעת עם החתולים, בזויות צילום לא מחמיאות

אני מרגישה שהחום הזה גורם לכל תא אפור במוח שלי לזלוג.

חם לי ולח לי, אני נותנת לשיער שלי להתארך, להישרף ולדהות בשמש.

התחלתי לעשות קורס קיץ באנגלית, וזה אחד הקורסים הכי מיותרים וטיפשיים שקיימים בכל העולם כולו.

סתם דרך להוציא מהסטודנטים העשוקים עוד כסף.

אחרי הצהריים אני עובדת.

בין לבין אני עושה פילאטיס, מבזבזת את המשכורת שלי על בגדים והארון עדיין ריק, יורדת לים, מבלה עם החבר במזגן ונוסעת לת"א, לחגוג עם אחותי יום הולדת 20.

נפלה עליי תוגה.

כרגיל, כחודש לפני יום ההולדת אני נכנסת לדיכאון קיומי ולתחושות של בדידות.

פתאום קלטתי שאנשים שקוראים את הבלוג שלי מכירים אותי הרבה יותר מהאנשים במציאות.

פתאום קלטתי שאת רוב הפידבקים החיוביים וההערכה אני מקבלת מאנשים וירטואליים ולא מאנשים שסובבים אותי במציאות.

החבר שלי לא מפסיק להגיד לי ועליי דברים טובים ומדהימים ואני רק מפחדת שהוא יתעורר פתאום ויבין שאני כלום. לפעמים אני מרגישה שאני לא ראויה לאהבה שלו בכלל.

בכיסים שלי יש זיכרונות ושלל חוויות. תקופות שונות מתוייגות בשמות כמו "חטיבת ביניים" ו"צבא".

בכיסים שלי מסתתרות הפרעות אכילה, דיכאונות, חתכים, טריגרים, עצבות, רגרסיה.

בכיסים שלי יש חרטות, יש חוסר ביטחון, יש פחדים, יש קנאה.

בכיסים שלי יש אהבות ישנות, ישנם גם אנשים שהיו חלק מחיי ואינם עוד. ישנם געגועים.

בכיסים שלי יש את אהבת הספרים והקריאה. יש את כישרון הכתיבה שלי, שמעטים האנשים שמודעים אליו בכלל. נו טוב, זה לא משהו שאפשר להראות כלפי חוץ.

בכיסים שלי יש יצירתיות, חוש הומור, קלילות, חברותיות וחיוכים.

בכיסים שלי יש שאיפות ומטרות,חלומות ורגשות.

בכיסים עדיין מסתתרת ילדה בת 13 עם חצ'קונים, גוף מעוות ומוזר, משקפיים וגבות לא מסודרות שפוחדת שאף אחד לא יאהב אותה.

אני חושבת שהכיסים שלי מלאים, כי ה"אני" שלי כל כך מגוון, וקצת קשה לי לכתוב. לפעמים אני שולפת מתוך הכיס חלק מהאני שלי ולפעמים לא. אני חושבת שאתם קוראיי מכירים אותי יותר ממה שאני חושבת.

אתם מכירים אותי, את ה"אני" שלי יותר ממה שהרבה אנשים בחיי מכירים.

ואם כבר אנחנו דנים בזה, אז איך אתם- הקוראים- רואים אותי? מה אתם חושבים עליי?כיצד אתם תופסים אותי?

(מקווה שתהייה היענות)

(בתקווה שבקרוב יהיה עדכון משמעותי)

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני חולמת הרבה. כלומר, כולם חולמים אבל אני זוכרת את החלומות שלי.

אני זוכרת אותם בפירוט, אני זוכרת חלומות שחלמתי לפני שנים. כמעט כל לילה אני מתעוררת אחרי שחלמתי חלום, ולפעמים אני מתעוררת כמה פעמים במהלך הלילה כל פעם לאחר חלום אחר. יש פעמים שאני אפילו חולמת בזמן שאני ישנה צהריים.

החלומות שלי לרוב לא נעימים או נחמדים. נכון יש אנשים שחולמים "חלומות רטובים"? לא אני.

אם יש סקס בחלום שלי – זה לרוב מתקשר לחוויה לא נעימה.

אם יש משהו שחוזר בחלומות שלי – אני מדברת על או עם שני אנשים שונים, אבל איכשהו הם תמיד מתחברים לאותו האדם. למשל אני מדברת עם יוסי ואני מדברת גם עם אבי, אבל איכשהו לקראת סוף החלום בצורה מוזרה אבי הופך גם הוא להיות יוסי.

הרבה פעמים אני רואה את עצמי בחלום, הבנתי שזה משהו נדיר.

אני גם לפעמים גם רואה את עצמי מהצד וגם חווה את עצמי בגוף ראשון, כלומר אני גם רואה את ההתנהלות שלי מהצד. ואיכשהו זה קורה בו זמנית.

לפעמים אירועים שקרו או יקרו לי נכנסים לחלום. כבר חלמתי פעם לפני מבחן שאני עושה את המבחן ונכשלת בו. מזעזע.

פעם אפילו היה לי חלום נבואי. קורה גם שאני נמצאת בסיטואציה מסוימת ונדמה לי שחלמתי אותה.

חלומות שחוזרים על עצמם:

1. הרבה פעמים אני חולמת שתוקפים אותי ואני מאוד רוצה לצעוק, אבל לא יוצא לי שום קול.
2. אני חולמת שהחבר שלי (ואת זה גם חלמתי על האקס שלי, ד"א) מתעלם ממני, מתייחס לבנות אחרות, בוגד בי... כל מיני דברים בסגנון.
3. הייתה תקופה שהיו חלום שהיה חוזר על עצמו שוב ושוב: הסיטואציה תמיד השתנה, אבל תמיד היו מעורבים בזה מים בגאות. כלומר הייתי ליד איזור עם חוף, והמים מתחילים לעלות, כמו צונאמי ענק אבל זה היה איטי יחסית לצונאמי. הסיטואציה הייתה משתנה, אבל המוטיב של המים המטביעים חזר על עצמו. תמיד בחלומות הייתי מנסה לברוח כדי לא לטבוע. תמיד הייתי מתעוררת לפני הסוף, כלומר לפני שהצלחתי לברוח או לפני רגע הטביעה.

את החלומות הראשונים אני יכולה להסביר, אבל החלום האחרון ממש לא מובן מה הוא אומר.

לפני שנה בדיוק, נרצחו ליז טרובישי וניר כץ זכרונם לברכה בפיגוע ירי בבר-נוער.

לעולם לא אשכח את הלילה הזה, שטלטל אותי לגמרי. לעולם לא אשכח את העצרת שבאה שבוע אח"כ בכיכר רבין. איך עמדתי שם בכיכר יחד עם עוד עשרות אלפי אנשים.

לעולם לא אשכח איך בכיתי כאשר חן לנגר שנפצע בפיגוע דיבר. לעולם לא אשכח את מילותיו.

שנה עברה. והרוצח עדיין חופשי. ולמען האמת, זה מפחיד אותי. אבל יותר מפחידה אותי השנאה, ההסתה.

שנה שעברה, ועדיין רבים מתושבי מדינת ישראל, כולל אלו שיושבים בממשלה מלאים בבורות, בפרמיטיביות, בשנאת חינם.

לא, אני לא הולכת להסביר לאף אחד שהומו, לסבית, בי, טרנס הוא אדם בדיוק כמוכם. אם אתם לא מבינים את זה, צר לי עליכם. אני אפילו מרחמת עליכם.

אודי רז היה חבר של ניר כץ. הוא תיעד את ליל הרצח במצלמת וידאו. טבע ברזילי ערך את הצילומים לסרטון.

אחותי הקטנה, נוי רויטנברג, מוזיקאית מוכשרת,בחורה מקסימה ומדהימה, עושה שירות לאומי במרכז הגאה בגן מאיר וכן, היא גם לסבית.

היא כתבה, הלחינה ושרה שיר שמלווה את הסרטון הזה.

את השיר הזה היא שרה מול 3,000 איש בעצרת בתום מצעד הגאווה בירושלים.

אני לרוב לא חושפת בני משפחה כאן, אפילו שחלק מקוראיי מכירים גם אותה ומגיעים להופעות (ואתם יכולים להגיד לי שלום! אני אשמח!), אבל הפעם הנושא הזה חשוב לי מאוד.

מוקדש לליז טרובישי וניר כץ. יהי זכרם ברוך.