ביקרתי אצל הספר היום.

קצת דירוג, צבע חום שוקולד, ופן.

והזדמנות מצויינת לשחק עם האפקטים שיש במצלמה.

הצלמת: אחותי הקטנה. הבימוי שלי.

ותודה לכולם על הברכות ליומולדת.

פייק, לא קטינה יותר.

גם אני בת 18.

עריכה: אמאבא הביאו לי במתנה כרטיסי טיסה לברצלונה.

הדר, ילדת יומולדת.

שמתי לב שלאחרונה הרבה בלוגרים עושים את זה, אז גם אני רוצה.

אם אתם קוראים אותי באופן קבוע, ואם אתם קוראים אותי רק מדיי פעם, תגיבו כאן.

גם אם אתם לא מגיבים בדר"כ.

ביום שני, אני והבחור שמנו פעמנו לאירוע של ישראכארט, בפארק הירקון.

נפגשנו ברכבת, ותכננו בזמן הנסיעה כל מיני עסקאות סמים. (כן, זה מה שאנחנו עושים כשמשעמם לנו).

הגענו לפארק, שהיה מפוצץ באנשים. המוני אנשים! כמובן שכל הזמן היו פרסומות לישראכארט.... ואנחנו ניסינו לפלס לנו מקום, בקושי רב.

בסוף הצלחנו לשבת איפשהו, ליד אחד המסכים.

הופיעו: אביב גפן, נינט טייב, רמי קליינשטיין, אחינועם ניני וריטה, כולם בליווי הפילהרמונית. כל אמן שר משהו כמו שני שירים, ואחינועם ניני וריטה שרו קצת יותר.

האמת, לא ממש הסתכלנו על ההופעות, היינו עסוקים בדברים אחרים....

אח"כ הלכנו להסתובב במרחב, אני קניתי וופל בלגי טעים למדיי.... לקח לי המון זמן עד שהצלחתי לסיים אותו. אה וגם צילמנו. יותר נכון, הוא צילם אותי אוכלת. הרגשתי כמו ילדה קטנה, שאמאבא מתעדים אותה בזמן צעדיה הראשונים בעולם האוכל.

אה ו, כל הזמן בנות מתחילות איתו! גרררר פייק שולפת ציפורניים. מתישהו נעשיתי נורא רכושנית.

ואז הלכתי לבקר את פרג, בדוכן שלה. היא כזאת מקסימה!!! פטפטנו לנו, והיא אפילו סידרה לבחור תירס בחינם. פרג מותק, אנחנו צריכות להיפגש שוב!

אח"כ היינו צריכים ללכת לרכבת. זה היה ממש משעשע, היינו צריכים לעבור באור אדום, בין כל המכוניות, מה שהכי מצחיק, שהוא התחיל לעבור, ואז נהר של אנשים מאחוריו! זה היה ממש משעשע.

הגענו לרכבת. הנסיעה ברכבת הייתה סוג של חוויה אנתרופולוגית. הרכבת הלפני אחרונה, לא הגיעה בכלל, ואי לכך ובהתאם לזאת, היו יותר  מדיי אנשים על הרציף. נכנסנו בקושי רב, מפני שהיו יותר מדיי אנשים שדחפו ונדחפו. והכרוז החכם הזה אומר "להזכירכם, זו רכבת אחרונה!" כוסאמא שלו, לא יכל להרגיע? ההודעה שלו רק הגבירה את הלחץ, ויותר אנשים ניסו להידחף.

איכשהו, הצלחנו לעלות על הרכבת. בקושי היה מקום לעמוד אפילו. אנשים הצטופפו, הרגשתי כמו סרדין! וזו עוד הייתה רכבת מאספת. היינו בקרון עם אוהדי מכבי ת"א. אוהדים שוכחים את הנימוסים שלהם בבית. הם לא הפסיקו לשיר, לקפוץ, לרקוד ולקלל.

אח"כ דיברתי עם אחד מהם, סיפרתי לו שאבא שלי אוהד מכבי ת"א. הוא נראה ממש מאושר. הוא אפילו הביא לי ולבחור קונדום. הזוי משהו.

כשהגענו הבייתה, עוד בילינו שנינו יחד, כך שהלכתי לישון רק בחמש וחצי בבוקר. אבל היה כיף.

בזמן האחרון אני כותבת רק כרוניקה משעממת. פתאום מתחשק לי לכתוב קצת מעבר. לכתוב כמו פעם, לכתוב על הכל.

התעוררתי לגשם. היה כל כך כיף לפתוח את החלון ולבהות בגשם, להריח אותו.

I'm only happy when it rains.

פתאום אני רוצה לכתוב כל מיני מחשבות. מחשבות שעלו לי היום, כששטפתי כלים (המדיח התקלקל) ושמעתי גלגל"צ. (ונמאס לי כבר מיהודה סעדו והשדות של אירוסים שלו).

אני לא יודעת מאיפה להתחיל, כי המחשבות רצות לי ללא סדר וארגון.

אני חושבת שאני מתחילה מחדש.

את הכל.

עוד שבוע אני בת 18. המספר הזה נראה עליי כל כך גדול, קצת מאיים. עוד חצי שנה, יהיו כאן תמונות שלי על מדים. (נקווה שמדי חיל הים). עד אז יש לי הרבה תוכניות. אני רוצה לטייל, אני רוצה לקרוא, אני רוצה לעשות את הקעקוע שלי בקרוב. אני רוצה לעשות מה שטוב לי.

אני לא מתאכזבת יותר מאף אחד. אני יודעת כבר להכיר את האנשים שסביבי, ואני זוכרת שכתבתי פה הרבה פוסטים על אכזבה מהם. אני לא יודעת מאיפה נבע הכעס שלי עליהם. הרי את רובם אני אוהבת. ואני יודעת שהם אוהבים אותי, ואכפת להם ממני. אז נכון, היה מישהו מסויים שהתאכזבתי מההתנהגות שלו, אבל פשוט למדתי לקחת מרחק. הבנתי מה הפריע לי. אולי השעמום. אולי פשוט אני אוהבת להיות בחברה גדולה, ולא בחבורה קטנה ומצומצמת שכולנו עולים אחד על העצבים של השני. ואתם יודעים מה? אני זוכרת שכתבתי שהתאכזבתי מחופית. ובאמת, התאכזבתי. אבל במחשבה שנייה, טוב שהתרחקנו קצת. אני עדיין אוהבת ואכפת לי ממנה, ועדיין כיף להיפגש ולדבר מדיי פעם ולקשקש על שטויות. פשוט לא צריך לקחת הכל ברצינות וכל כך קשה.

יש לי התחלה חדשה איתו. אני באמת לא יכולה להסביר לאף אחד את הקשר שיש בינינו. משהו אחר, שונה. ויש גם סיום. אני לא יודעת אם מישהו פה יודע, אבל הקשר ביני לבין אדיר היה קצת יותר מידידותי. לא, אני לא מתכוונת לפרט לכם, מי שבאמת מעוניין שידבר איתי במייל. סוף סוף אני כותבת את זה, כי פשוט יותר מדיי קראו כאן, כי אסור היה שיידעו. אבל תמיד יודעים. זה היה דיי ברור, כולם ניחשו את זה. וזה נגמר. עוד מזמן. היה טוב וטוב שהיה.

ביום שישי מורני אמרה לי שאני נחשבת ל"כוסית". ואף פעם לא חשבתי על עצמי ככה. בעיקר חשבתי שאני נראית זוועה, והמחמאה הכי הכי שנתתי לעצמי זה "חמודה". אני חושבת שזה בעיקר מה שאת משדרת. כי אני מרגישה טוב עם עצמי. ובעיקר אני זוכה לשמוע על עצמי דברים טובים וכמעט ולא דברים רעים. ואני גם לא מתעסקת בזה יותר מדיי. אני מסתכלת במראה לפי שאני יוצאת, ואני אומרת לעצמי "את יפה, את נראית נהדר", וזהו. לא חושבת על זה יותר מדיי.

אני חושבת שהטיפול עזר לי. נכון שלא הייתי אצל פסיכולוג, והיה רק טיפול אצל דיאטנית, טיפול משפחתי, ופעם בחודש ביקרתי אצל פסיכאטרית, בשביל הכדורים. והכדורים עזרו לי. סידרו לי את הסטרונין במוח. וזה לא בושה. בכלל לא. אז מה. זה בדיוק כמו שחסרים ויטמינים בגוף, ולוקחים כדורים בשביל זה, לי חסר חומר מסויים, ואני לוקחת כדורים. אז מה אם זה כדורים שיכול לתת רק פסיכאטר. אני ממש לא מתביישת בזה. אני לא חושבת שיש בזה משהו רע, זה רק עזר לי.

הדיאטנית עזרה לי מאוד. אני לא מפחדת מאוכל יותר. אני בדיוק מה צריך לאכול. אני אוכלת לפי החשק. אם אני רעבה יותר – אז אני אקח כמות גדולה יותר. אם אני פחות רעבה – אני אקח כמות קטנה. הכי חשוב זה להקפיד לאכול מסודר ובריא. זה משהו מאוד חשוב שהבנתי. אוכל הוא לא אוייב.

גם הטיפול המשפחתי עזר. אני חושבת שהכל עזר. אני חושבת שזה שאמא שלי פשוט הכריחה אותי ללכת לטיפול, רק עזר לי להתאפס, ולהתחיל להילחם באנורקסיה ובדיכאון. אילו אמא שלי לא הייתה עושה את זה, אני לא יודעת איפה הייתי היום. אולי הייתי שוקלת 30 קילו. אולי בכלל לא הייתי מצליחה לתפקד בכלל. אני באמת לא יודעת.

עדיף לי כמו שעכשיו. לא מדוכאת, וגם אם כן – אני יודעת איך להתמודד עם עצבים. במקום לחתוך את עצמי, אני אחתוך ניירות. זה הכל.

אני שמחה שאני כותבת את זה. אני לא אצא בהצהרות של "אני מאושרת בלה בלה בלה", כי אושר אלו רגעים קטנים בחיים. ואני יודעת להעריך את אותם רגעים קטנים אלו. ובטוח שיהיו משברים, אין דבר כזה חיים בלי נפילות. אבל להבדיל, אני יודעת להתמודד. להתמודד בכל צורה, רק לא באנורקסיה. לא בדיכאון. לא בפציעה.

וזהו. אני אלך לי לעשות מקלחת חמה, עם המון קרמים וסבונים, כמו שאני אוהבת.

ולישון מתחת לפוך שלי.

ולקרוא.

היום בערב אני במופע של ישראכט בפארק הירקון.

הנה תמונה שמתאימה לפוסט.

זה המושב של דודה שלי, אחותי צילמה.

לא יודעת מה איתכם, אבל היה לי שבוע ממש ממש טוב.

ביום ראשון נסעתי עם אמא וסבתא לגרנד קניון. סבתא קנתה לי שתי גופיות בזארה, אחת אדומה ואחת לבנה. ממש יפות. וגם קניתי שתי קופסאות לחדר שלי, יש לי יותר מדיי דברים שאני צריכה לאחסן. נהייתי פריקית של סדר וניקיון.

ביום שני הייתה לי את המרפאה, וויתרו לי על התפריט. זהו, אכילה חופשית. האמת, זה מהנה. אם כי אני קצת חוששת. אני חוששת שפתאום המחלה תקפוץ עליי או משהו. אבל אני צריכה להתמודד איתה כבר, אני מאמינה שאני מספיק חזקה לשם כך.

ביום רביעי הלכתי לבנק למשוך כסף, ואז נסעתי לחיפה, לפגוש את אמא ואבא. החלפתי ספרים, הספקתי לקרוא שניים וחצי מהם, אני מניחה שבקרוב אסיים גם את השלישי.

אחה"צ אני ואמא נסענו לחדש לי את הדרכון. אולי היא מתכננת לי נסיעת הפתעה?

ואז הלכנו לבנק שוב, והיא חתמה על האישור לקבלת כרטיס כספומט. יוהו! יש לי אפילו קוד!

ביום חמישי היה לי רופא שיניים, עשו לי סתימה. הזריקת הרדמה לא כל כך כאבה לי כמו שחששתי, אבל חצי פה שלי היה רדום, ובטעות נשכתי את עצמי כל הזמן, כי לא הרגשתי שאני נושכת. עכשיו לי פצע מגעיל ואיום.

אחה"צ נפגשתי בקריון עם מור, רועי, חופית וענת, וקנינו לעמרי מתנה. כמובן שזה לקח המון המון זמן.

קנינו לו שני מחזיקי ספרים בצורת אבירים, שני ספרים, אחד שנקרא "החזות המזרחית" (בדיחה פרטית), והשני "גאווה ודעה קדומה" באנגלית. וגם שלוש חולצות. והוא ממש אהב.

ביום שישי הייתה המסיבה שלו, היה נחמד ומשעשע, היה כיף לראות אנשים שחזרו מהצבא.

עוד שבוע, גם אני אהיה בת 18. מפחיד.

הלכתי מוקדם, נפגשתי עם הבחור שלי. וכן, אנחנו ביחד. אני לא יכולה לכתוב את זה פה כל כך, אני פשוט רוצה להשאיר את רגעי הקסם האלו איתו רק לנו.

אני שמחה. וטוב לי.

לשם שינוי, חדשות טובות.

אין לי תפריט יותר, אני יכולה להחליט בעצמי מה לאכול.

[אלליי, איזו כותרת מפגרת]

השבוע הזה היה ממש טוב. לא עשיתי יותר מדיי דברים מיוחדים ברובו, סתם שיעמם לי, אפילו התחלתי לראות המומינים שוב. בצפייה מחודשת, אני מבינה שהמשפחה הזאת שרוטה לחלוטין.

 יום שני הייתי במרפאה, הדיאטנית אמרה שהיא מבסוטה ממני. האמת, גם אני שמחה מעצמי. לשם שינוי, זה תלוי בשום גורם חיצוני.  אני בעצמי מבינה שיש לי המון מה להציע, אני יפה, יש לי גוף יפה, יש לי שכל, יש לי כשרונות, כיף להיות איתי.... ועוד הרבה דברים. אני מתחילה להעלות קצת את הביטחון העצמי שלי. יש בי המון. מי שלא אוהב אותי – באסה לו. לא אכפת לי. אני בסדר גמור, אני בחורה נורמלית, אני יכולה להיות כל מה שאני רוצה. וזאת הגישה שלי כרגע. לעשות מה שטוב לי. לא לחיות בהרגשה שהכל רע ואני לא שווה שום דבר.

הייתי גם אצל הרופא שיניים, והחוצפן הזה הכאיב לי. עשו לי ניקוי אבן שן, שבוע הבא יש לי סתימה. לא רוצה.  וגם הייתי אצל מור. היא קצת הציקה לי, אבל הכל בגלל שהיא כועסת שצחקתי על החיות פרווה שלה. זה לא אשמתי שהן פגומות.

יום חמישי, היה יום מעולה. נסעתי עם רועי לת"א, ועוד ביקור בעיר הזו, רק מזכיר לי כמה ערים גדולות עושות לי טוב, וכמה נמאס לי לחיות בחור שאני גרה בו.

יצאתי מהבית עם כל מה שבחורה מודרנית צריכה: סלולרי (שמתחיל להתפגר), ארנק, מפתחות, מצלמה, משקפי שמש, בקבוק מיים וכמובן איפור. אני כזו נקבה.  ברכבת היה כל כך מצחיק. רועי ואני פטפטנו לנו, וכל הזמן שמענו קולות מוזרים ברכבת, כמו חיה גוססת. כמובן שלא הפסקנו לצחוק, והצחקנו שם אנשים. לא הבנו אם הם צחקו עלינו או איתנו.

הגענו בצהריים לעזריאלי, והיינו מורעבים!!! הלכנו לאכול ארוחת צהריים, ואחרי ששבענו, טיילנו לנו קצת בעזריאלי, ואז נסענו לשיניקין. הסתובבנו בשינקין, באלנבי, ואז הלכנו לים! יותר נכון היינו בטיילת, כי רועי סירב ללכת לחוף, מחשש שהוא יתלכלך מהחול. אני שיגעתי אותו שאני רוצה ים, אבל זה לא עזר. ישבנו שם, והתחלנו להאכיל יונים. כל פעם באו יונים חדשות, וזה היה כל כך מצחיק לראות אותן מתנפלות על האוכל! אחרי שנמאס לנו מהים, החלטנו לחזור. ישבנו על ספסל באלנבי, ואיזה איש רוסי מוזר הסתכל עלינו ואמר משהו כמו "ערבים מזרחים לא טוב, רוסים טוב". זה היה מפחיד. אח"כ שחזרנו לשיניקין, ראינו אותו שוב. בעע זה היה מפחיד. קניתי טבעות חביבות במונסטון. נורא התחשק לי לפלח אותן, אבל רועי עצר בעדי.

אחרי שסיימנו את שינקין, ישבנו בשדרות רוטשילד, ואז חזרנו חזרה לעזריאלי. ישבנו בארומה, ואז... את מי אנחנו רואים? את איתי תירוש! הדוגמן המהמם של רנואר! הוא ישב ממש לידינו! וגם האלו מהמוח, אבל הם לא חשובים... מייד כמו פאקצה מתלהבת התקשרתי לאמא שלי ולאחותי לבשר להן שאני מתחככת בסלבס'.(סליחה, רק איתי חשוב. האלו מהמוח סתם מעצבנים) הן לא הביעו התלהבות. קנאיות. אח"כ אני ורועי עשינו מעקבים על איתי, והיה קטע שהוא בדיוק עבר מולנו! הוא הסתכל לי בעיניים! ואני כמו נקבה מיוחמת, פערתי את פי בתדהמה. אח"כ ראינו שהוא מצטלם למשהו במשביר לצרכן, אז בהיתי בו בתדהמה. באיזה שלב זה כבר מיצה את עצמו, אז עלינו לגג של עזריאלי, היה לרועי איזה מפגש פורום, אבל ישבנו בריחוק. ידעתי שהבחור (כן, זה מלפני חודשיים) נמצא בת"א, אצל משפחה, אז החלטתי לשלוח לו הודעה. הוא אמר שהוא בכיכר דיזינגוף. אז מה עשיתי? כמובן. נסעתי לכיכר. לבדי! וואי, שנים שלא הייתי שם. לא זכרתי שיש מזרקה! אז בכל מקרה נפגשנו, דיברנו, היה ממש כיף. אבל אני לא מבינה מה נסגר. אנחנו מדברים כל יום באיי סי. הוא אומר לי שאיתי הוא הכי נהנה לדבר, שהוא מחכה לרגע שאני אתחבר, שהוא חושב עליי כל יום, שהוא אפילו חולם עליי, שהוא מתגעגע, איך הוא לא ידבר איתי כל כך הרבה זמן. לי יש עוד רגשות כלפיו. ומה אני אמורה להבין מזה? טוב, התקרבתי אליו קצת עם הראש, הוא הזיז אותו. לפני שנפרדנו, הוא חיבק אותי, ואמרתי לו שאני מתגעגעת. הוא אמר שגם. שאלתי למה זה צריך להיות ככה. הוא לא ענה. התעצבנתי שהוא לא עונה, והוא שוב לא ענה. לא היה לי כוח, אז הלכנו, ולפני שנכנסתי למונית, שוב התחבקנו, ואז איכשהו כן הצלחתי לנשק אותו על השפתיים, אבל הוא לא שיתף פעולה כל כך. הוא נתן  לי נשיקה על הלחי. אמר לילה טוב. אח"כ שחזרתי לעזראלי שלח לי הודעה שהיה לו ממש כיף איתי. אבל פאק, מה הולך כאן? אני לא מבינה מה הסיפור שלו. אני לא צריכה הצהרות אהבה ונצח, אני פשוט רוצה להיות איתו. אני רוצה לדעת שאני יכולה לדבר איתו, גם פנים מול פנים. אני רוצה לדעת שאני יכולה לחבק אותו, לנשק אותו... הוא אמר שהוא רוצה לסדר לעצמו דברים בראש. הוא גם רוצה לראות אותי. גם אני רוצה לראות אותו. אני מתגעגעת אליו. אני רוצה שההפסקה, פרידה, הזו תיגמר. אני רוצה להיות איתו. אני לא יכולה להיות עם אף אחד אחר, אני לא רואה את עצמי יוצאת עם אחרים כרגע. תחזיקו לי אצבעות שהכל יסתדר...

אחרי שחזרתי לעזריאלי מהפגישה איתו, רועי ואני קלטנו שפספסנו את הרכבת, אז הלכנו לאכול שוב. ואז חיכינו לרכבת. שאיחרה. ברכבת היה מצחיק שוב. שאני ורועי נמצאים יותר מדיי זמן ביחד, אנחנו מתחילים להתווכח ולריב, כאילו אנחנו זוג נשוי. שיעשענו את כל האנשים שישבו לידינו.

חזרתי הבייתה ב11 וחצי, עייפה ומותשת, אך מרוצה מאוד.

יום שישי לא עשיתי כלום.

היום נסעתי קצת עם ההורים ואחותי. נסענו לחנות של כלי בישול, היינו אצל סבתא רבא, וגם ביקרנו בעוספיה.

תמונות מת"א:

אני בטיילת:

יונה רעבה:

הטבעות ממונסטון:

:

תמונות אצל סבתא בגינה:

העיניים של אחותי.

עריכה בפוטושופ: הידיד שלה.

זו התמונה המקורית:

אני מחר בת"א. סביבות עזריאלי, שינקין וכו'. חפשו אותי שם.

1. התחלתי להיות פעילה מינית בגיל 15 (המממ קצת לפני). בערך שלוש שנים. אין לי בעייה עם עשיית סקס, ועם כל המסביב, אני לא חושבת שזה מגעיל, או הופך אותי לשרמוטה (כמו שאנשים מסביבי חושבים), אני עושה מה שטוב לי. כל אחד צריך לעשות מה שבראש שלו.
   
   
2. בפעם הראשונה שגמרתי עם עוד מישהו, לקח לנו בערך 40 דק' עד שהצלחתי לגמור. מאז הזמן התקצר, אבל זה תלוי מאוד ברמת הגירוי, ובכמה אני חרמנית. ופעם גם גמרתי 4 פעמים ברצף.
   
   
3. מידת ההנאה שלי תלוייה גם בקשר שיש לי עם הבחור שאיתי. וכן, זה תלוי איך וכמה ואיפה הוא נוגע.
   
   
4. יש לי כישרון (כבר כתבתי את זה בעבר) – אני יודעת איך לרדת, ואני עושה את זה טוב. ויש לי אפילו מחמאות על כך.
   
   
5. מבחינתי אין דבר כזה תנוחה מועדפת, זה תלוי במצב רוח.
   
   
6. אני יודעת שיש לי נק' G, מצאו לי אותה כברJ
   
   
7. אני אוהבת לנשוך ולשרוט, ואני אוהבת כאב (כמובן לא כאב יותר מדיי חזק), ומשחקי שליטה. זה ממש נחמד.
   
   
8. כבר עשיתי דברים במקומות ציבוריים.
   
   
9. אני לא מאלו שנשארות בשקט...
   
   
10.  שתי פנטזיות שלי: לעשות את זה במים (מקלחת, אמבטיה, אנאערף), ועל שולחן. אני לא יודעת למה, זה נראה לי נחמד.

יצא נחמד לא?

יש לי יותר מדיי זמן פנוי...

אני חושבת שהמורה שלי לביולוגיה תהייה מאוד מאוכזבת ממני. שלוש שנים של לימודי ביולוגיה מורחב, לא הספיקו לי כדי להבין שצמחים צריכים אור בשביל לעשות פוטוסנתיזה. זה עלה בחיי העציצים שלי. יהי זכרם ברוך.

השבוע הזה היה טוב, פחות או יותר. הביקור בת"א רק עשה לי טוב.

הייתי אצל הדיאטנית. היא אמרה שאני יכולה להחליט בעצמי מה לאכול בארוחת לילה. וזו ממש התקדמות. בכלל, אני מתקדמת המון. מרגישה יותר טוב בקשר לעצמי, ובקשר למראה שלי. אני עדיין רזה, אבל רזון יפה. והחזה שלי קצת התמלא. ממש כיף לגעת בו... הממ למה אני כותבת את זה...

התחיל חודש ספטמבר, ואין לימודים. קצת צביטה בלב, אבל מצד שני, אני שמחה שאין לי דאגות על הראש.

לא עשיתי יותר מדיי, היינו אצל רועי, ודיברנו על איך כל אחד הרג את החיית מחמד שלו... ואח"כ המממ לא עניינכם איפה הייתי ומה עשיתי.

יום שישי הייתי במסיבת יום ההולדת של רויטל. היה נחמד.

שתיתי שנאפלס... או איך שלא כותבים....

ודיברנו על אורגזמות.. מה שמזכיר לי שאני נעשית חרמנית לאחרונה.... שוב למה אני כותבת את זה...

מממ וזהו, אין לי ממש חשק לכתוב, רק עדכון לקוני קטן כדי שתדעו שאני בחיים.