ביום שישי האחרון חגגתי 21 סתווים. אני חושבת שהגעתי לגיל שכבר מפסיקים להתרגש, מפסיקים לצפות, מפסיקים להאמין שההרגשה תהייה שונה. כי אני מרגישה כמו שהייתי בת 20, 19, 18, 17.

נכון שבסוף לא היה עצוב כמו שציפיתי, אולי בגלל שלא מצפים יותר שיהיה שמח- כי זה סתם עוד יום. גדלתי בשנה, ביג דיל.

איכשהו, תמיד 21 נראה לי בוגר ומבוגר ואחראי, ואני עדיין נראית כמו ילדה בת 17, וגם לפעמים מרגישה ככה. לפעמים נדמה לי שאיזשהי בת קול תצא ותגיד לי "כפרה, לכי תלמדי לבגרות בהיסטוריה".

טכנית אני מבוגרת, אבל אני לא מרגישה ככה. אני תוהה איך זה להיות מבוגרת על באמת, איך זה לחיות חיים עצמאיים. איזו דירה תהייה לי, עם מי אני אגור, ומה יהיה לנו במקרר, ואם נריב על הקניות או מי יזרוק את הזבל. איך זה יהיה לקום כל בוקר לעבודה, ולדעת שאת פשוט חייבת. איזה מין בנאדם מבוגר אני אהיה בעתיד, אם אני אשתנה, אם יהיו לי חברים אחרים, אם הכל יהיה אותו הדבר, או קצת אחרת.

קשה להגדיר את עצמי.

אני בטח לא ילדה. למרות שלפעמים אני מרגישה ככה, ולמרות שאני יודעת לקחת פיקוד ולהיות אחראית, אני מרגישה שאני זקוקה להורים מגוננים. את גיל ההתבגרות מזמן עברתי, אני חושבת. אני לא בדיכאון תהומי מכל שטות, אני לא מרגישה דין וחשבון לאף אחד, אני לא מבולבלת. אני לא צריכה חבר כדי להרגיש שווה משהו, אני לא צריכה לרצות אף אחד, או להיות נחמדה. אני כבר לא כל כך מתעסקת במה שאנשים חושבים עליי. אני פחות קריזיונרית ומתעסקת בעצמי. כשאני קוראת פוסטים ישנים של עצמי, אני חושבת כמה דרמה עשיתי מכל דבר קטן. איך דברים שנראו לי מהותיים, היום אינם מקבלים משמעות.

להגיד על עצמי "אישה?" מבחינה תיאורטית, כן, זה נכון. אבל מאיך שזה באמת? לא. אני נראית כמו ילדה בת 17. גם כשאני עולה על עקבים, חצאיות קצרות, ובגדים צמודים ויפים. כשאני לובשת ג'ינס ואולסטאר עם גופיה פשוטה- אני נראית עוד יותר צעירה. מעניין אם בגיל 30 יחשבו שאני בת 20.

"אישה" נשמע לי כל כך בוגר, אחראי, עצמאי ובטוח בעצמו. אני? עוד לא שם.

לפני שנה ניסיתי להגדיר את עצמי. אני אנסה שוב, היום, למרות שלא הרבה השתנה.

אני, הדר. סטודנטית בקרוב. אוהבת גשם, קפה בבוקר עם עיתונים ולקרוא "לאישה". חובבת ספרים, אומנות ושופינג. רגישה, עדינה, אכפתית, יצירתית, בעלת דימיון מפותח. מידה 36. גובה 1.56, משקל 46 ק"ג. אוהבת לרקוד, ולמצוא את האנשים שעושים לה טוב. תפוסה כבר שנתיים וארבעה חודשים. חסרת כסף באופן תמידי. בעלת 15 זוגות נעליים- וזה לא מספיק. שונאת שמתבטלות לי תוכניות, אוהבת להיות בשליטה, שונאת שינויים, חולת סדר וניקיון. חובבת חיות פרוותיות וחמודות, כתיבה זה החיים שלי. אין כמו שיחות ארוכות וחכמות לתוך הלילה.

מתרגשת מכל דבר, בוכה בקלות, סנילית ברמות. שונאת להיות כמו כולם. חוששת ממה שיקרה, אבל חיה בגישה "יהיה מה שיהיה, נזרום."

אני הדר, בת 21 ועדיין אני לא יכולה לחלוטין להגיד מי אני ולאן אני הולכת, אבל אני מנסה.

שנה טובה לכולם.

מוסף "סגנון" של מעריב הוקדש היום לנושא חגיגי במיוחד: נשים שופעות. מטרת הגיליון הייתה לתת במה וכבוד לנשים מלאות, אמיתיות, כאלו שהן מעל מידה 40.

בתחילת העיתון הייתה כתבה, בה שאלו מובילי אופנה כמו מעצבים, סטייליסטים, צלמים, מאפרים מספר שאלות, כמו מאיזו מידה מוגדרת אישה כשמנה, מיהי האישה המלאה והסקסית בעיניך, מה עדיף- קייט מוס או סטלה עמר, איפה תמליץ לאישה במידה 42 לקנות ועוד פנינים.

רוב התשובות היו סבירות ושפויות, אבל, היו כמה שלא מצאו חן בעיניי.

למשל, הסטייליסט סיימון אלמם (מי זה?) נשאל מאיזו מידה מוגדרת אישה כשמנה לדעתו. הוא ענה 40. דודי חסון (צלם אופנה) ענה 38. וזה עוד לא הכל. סיימון יקירנו נשאל בנוסף איפה היה ממליץ לאישה במידה 42 לקנות בגדים ותשובתו הייתה "אני לא ממליץ לה לקנות, אני ממליץ לה לרזות"  וכשארצי יפרח (סטייליסט ומעצב אופנה) נשאל על אותה שאלה הוא ענה "אחרי שהבינה שהיא שמנה, שתחפש בגדים המתאימים לה". וזאת למרות שאמר שאישה מעל מידה 44 מוגדרת כשמנה, והיה מעדיף דוגמנית במידה 38 על פני מידה 34 כי "אני לא מעודד אנורקסיה".

ניוז פלאש- אתה כן.

בגלל אנשים כמוכם, העולם שלנו מעוות. בגלל אנשים כמוכם מיליוני נשים מרעיבות ומענות את עצמן כדי להיכנס לסטנדרטים בלתי אפשריים. בגלל אנשים כמוכם, נכנסתי למעגל של הפרעות אכילה וחליתי באנורקסיה נרווזה. נכון, הפרעות אכילה זה הרבה יותר מ"אני רוצה לרזות". זה יותר עמוק וכואב. אבל זה מתחיל, כמו אצלי, וכמו אצל הרבה ברצון לעשות דיאטה, לרזות.

כי את חיה בעולם מעוות, שבו את חייבת לעשות דיאטה, שבו הייתי חייבת לעשות דיאטה, כי 47 ק"ג וכי מידה 38 זה בהמה. שמנה.

נכון, כל אחת רוצה לרזות. כמעט אף אחד לא מרוצה מאיך שהיא נראית. ונכון, יש בנות (וגם בנים) שפשוט יותר רגישות, יותר לוקחות קשה, פחות מעריכות את עצמן, ואז קל מאוד להיכנס למעגל של אנורקסיה ושל בולימיה.

40-42 זו מידה ממוצעת. לא מידה של שדופה, אז מצד שני לא מידה של שמנה. מידה של אישה, שמה לעשות, יש לה ציצים וירכיים וטוסיק. כי ככה אישה בנוייה, קימורים.

הכעיסה אותי הקביעה של דודי חסון שמידה 38 זה מידה של שמנה. שמנה? זה מידה של בחורה רזה! אמא שלי מידה 38 והיא חתיכה עולמית. אחותי מידה 38 ויש לה גוף מדהים. אני מכירה מספיק בחורות שהן מידה 38-40 ויש להן גוף משגע. שמנות? בטח ובטח שלא.

נועה תשבי,שהיא ממש לא רזונת (וגם לא שמנה, לא ברור למה היא מפרסמת חברה למידות גדולות) היא אחת הנשים הכי סקסיות בעיני והיא מדהימה הרבה יותר מקייט מוס השלדית, וסקרלט ג'והנסון שהיא בטוח לא מידה 36 הרבה יותר מוצאת חן בעיניי מאשר קיירה נייטלי הרבע עוף המורעב.

גם מישהי מידה 42 לא שמנה, ולמה היא צריכה לרזות? לא כולן צריכות להיות שלדים ושדופות. אני לא אתחסד, אני לא אומרת שצריך לאכול בלי חשבון, אבל לא צריך לרעוב. יש את האמצע, המאוזן. למה בחורה במידה 42 או 40 צריכה להרגיש רע, צריכה להרעיב את עצמה ולרזות?

נכון, אני מידה 36. אבל כן, יש תקופות שאני מגיעה ל38, וזה שאני שוקלת מתחת ל-50 ק"ג (אני נמוכה!!! חשוב לציין.) זה אומר שאני שמנה? ושהייתי מידה 40 כשהשתחררתי? אז מה זה אומר? כנראה היה אסור לי לצאת מהבית.

נמאס לי ומעציב ומרגיז אותי לקרוא פנינים שכאלו. אני שונאת את הגישה המעוותת הזו. זה מתחיל במובילי דעת קהל, וממשיך בשאר הקהל.

אני יכולה לתת לכם דוגמא, כשהיה הבלוג המשחטה העליתי תמונות שלי מתקופת האנורקסיה, שקלתי שם בערך 40 ק"ג. והיו אנשים שהגיבו שאני לא רזה מספיק והאגן שלי רחב, אבל- אין לי חזה גדול.

התפיסה פה שבחורה נחשבת ליפה ושווה רק אם היא רזה כמו שלד אבל עם ציצי ענקי. מודל מעוות ודוחה.

קשה מאוד לאהוב את עצמך ואת מי שאת שאנחנו חיות בעולם מעוות שכזה. קשה להיות  אישה שפויה בדעתה כמי שמעצב את הבגדים הם הומואים שאוהבים גוף נערי, שכל מה שמשדרים ומראים ונותנים לך להרגיש כרק שאת רזה עד מוות אז את שווה ויש לך מקום.

הרי סה"כ אנחנו בני אדם. לכולנו יש צלוליטיס וסימני מתיחה, ולא הכל עומד ומתוח וחלק. אנחנו לא מושלמות ואף פעם לא נהיה. ומאוד קשה לקבל את עצמך, להשלים את מה שלא מוצא חן בעיניך ולאהוב את מה שכן, זה קשה מאוד כאשר החברה שלנו היא מעוותת וחולה ומופרעת אכילה.

דודי, סיימון וארצי היקרים, לא ברור לי לאיזה קהל יעד אתם פונים, לא ברור למי בדיוק אתם מעצבים ובונים מלתחה. נראה לי שאתם פשוט הומואים בהכחשה שאוהבים גוף נערי, ולא גוף של אישה של אמיתית. ואין מה לעשות, גוף נשי הוא גוף בעל קימורים. אני חושבת שאתם צריכים להוציא שלדים מהקבר ולצלם ולהלביש אותם- כי זה כנראה קהל היעד שלהם ומה שעושה לכם את זה.

לא ברור לי למה עורכת מוסף "סגנון" בחרה לפרסם את "אמרות החוכמה האלו". בתור מגזין שהתיימר היום לגרום לנשים שהן הרבה מעל מידה 38 לאהוב את עצמן ולהרגיש שזה בסדר, ולו רק לשעה אחת, אמרות חוכמה שכאלו רק מקבעות את התפיסה שאם את מעל מידה 36 -38 אז את לא נחשבת, את שמנה, וכדאי שתתחילי להרעיב את עצמך, וזה בדיוק ההפך ממה שהתכוונו היום במגזין.

יכול להיות שזה המצב. סביר להניח שכן. אני לא אתחסד. בעולם האופנה מעדיפים דוגמניות במידה 34, מידה של ילדות בנות 12. אבל בתור גיליון שבחר היום להראות שזה בסדר, שזה אפשר, שאת יכולה גם להיות מעל הסטנדרט של עולם האופנה ושל מעצבים הומואים חובבי המראה הנערי- דעות שכאלו ממש לא במקום.

לפני כמה שבתות דיברנו על זיכרונות ילדות.

בעיקר נזכרתי בתקופה שהייתי ילדה, בגיל בית ספר יסודי, ואף פעם לא הלכתי לקייטנה. כבר מגיל קטן המחשבה על הרבה ילדים שאני לא מכירה שאאלץ לבלות איתם עשתה לי צמרמורת. כן, כבר מקטנות לא אהבתי מקומות ואנשים זרים. אז במקום, בכל חופש גדול הייתי נוסעת לסבא (ז"ל) וסבתא של אמא שלי.

הם גרו בקיבוץ, ובתור ילדה קטנה קיבוץ נראה לי גן עדן וכמקום קסום מאוד. האמת שגם להם, מאז שהם עלו לארץ אי שם בשנות ה-20 או ה-30 הם גרו בקיבוץ, עד שסבא נפטר, וסבתא עד היום חושבת שזה המקום היחיד ששווה לגור ולחיות בו.

כל בוקר אבא שלי היה לוקח אותי אליהם, ודבר ראשון היינו הולכים לחדר אוכל לאכול ארוחת בוקר. סבתא הייתה מעמיסה לי בצלחת: חביתה, לחם מטוגן, ירקות, גבינות ועוד לחם. לסבתא יש שגעון לאוכל, בעיניה ילד בריא זה ילד שמן, ואני הייתי רזונת וקצת בררנית (כך גם אחיותיי הקטנות), נראה לי שסבתא לקחה על עצמה משימה: לגרום לי להשמין, ובאמת נראה לי שבסוף כל קיץ היו עליי כמה קילו יותר.

תמיד אחרי הארוחה אני וסבתא היינו נוסעות לבריכה.האמת שהייתה תקופה שגם למדתי לשחות, ואני זוכרת שהייתי נורא, נורא פחדנית. אני הייתי מבלה בבריכה ושוחה להנאתי. היו פעמים שפגשתי ילדים אחרים לשחק איתם, אבל הסתדרתי לבד. אני חושבת שבגלל זה אני יודעת לשעשע את עצמי, ללא חברת בני אדם. זה לא שאני לא נהנית שיש איתי אנשים, אבל אני יודעת טוב מאוד ודיי אוהבת להיות עם עצמי.

תמיד באיזה שלב סבתא הייתה קוראת לי לבוא ולאכול (שוב) סנדוויץ מלחם עם גבינה לבנה וזיתים.

בצהריים היינו אוכלות בחדר אוכל עם סבא, ולפעמים היינו יושבים ב"חדר" (בקיבוץ אין בתים/דירות, יש חדרים!) ואוכלים.

בצהריים אני הייתי צופה בטלוויזיה שכסבא וסבתא הלכו לישון, עד ארבע בערך, שאז אבא שלי היה לוקח אותי הביתה.

לפעמים קצת השתנה הסדר של הבילויים. לפעמים הלכנו למשק חי לראות את החיות, להאכיל וללטף. פעם בכמה זמן הלכנו לבית קברות. כן, זה נראה מוזר לאנשים שהם שומעים שלקחו ילדה לבקר בבית קברות, אבל לסבתא זה לא נראה מוזר- היא אם שכולה, ומלבד זאת, יותר מדי אנשים יקרים לליבה נפטרו בטרם עת (קראתי באיזה ספר- מה זה "בטרם עת?", הרי מי יודע מתי הזמן שלו למות?). היינו דואגות להשקות ולשתול עציצים חדשים, וסבתא הייתה מספרת לי סיפורים על אנשים שמתו.

אומנם זה מוזר, אבל לי זה נראה הגיוני מאוד, כמו ללכת לבקר בסופר. אולי בגלל זה אני לא מתרגשת ממוות, או פוחדת מבתי קברות.

סבא גם היה בודק את הכתב שלי, ודואג לאמן אותי בכתיבה, כדי שיהיה לי כתב יפה. כתב יפה היה מאוד חשוב לו. ותמיד שחזרנו מהבריכה הוא היה שואל אם המים רטובים.

סבתא גם הייתה לוקחת אותי לביקורים במכבסה ובספריה, וגם היה להם סופר שנראה לי מאוד מגניב בתור ילדה, היו כל מיני "שמונצ'ס" שמשום מה הלהיבו אותי מאוד.

אחרי כמה שנים גם אחותי האמצעית הייתה נוסעת ביחד איתי, ואני זוכרת איך תמיד היינו רבות בצהריים על הטלוויזיה- אני רציתי לראות דגראסי והיא רצתה לראות תוכנית על דלפי הדולפין (אני בחיים לא אשכח לה את זה!)

גם היה גן שעשועים ליד הבית שלהם, עם מגלשה גדולה וצהובה שהפחידה אותי נורא, אבל כשראיתי שאחותי עולה עליה בלי לפחד- החלטתי שם אני יכולה. (נו, אני היצור הכי פחדן שיש). היום הגן הזה כבר סגור ואסור להשתמש במתקנים שלו.

זה נחמד להעלות זכרונות מפעם, אני חושבת שימי החופש הגדול האלו היו טובים וכיפיים. לפעמים אני מתגעגעת לתמימות ולפשטות הזו, של פעם.

***

שבוע הבא יש לי יומולדת, ואיכשהו יש לי הרגשה שזה הולך להיות היומולדת הכי עצוב שיש.

רכישות חדשות.

פעם ראשונה מאז גיל 12 שאני מעזה ללבוש מכנסיים קצרים ברחוב.

קצת נעלמתי בתקופה האחרונה, אין לי חשק ו/או מוזה. נדמה לי שכל המילים בורחות ממני, יצאו לחופשה כלשהי, אני מקווה שישובו בקרוב.

זו כנראה תקופה כזו, אבל תקופות עוברות, וזה בסדר.

אז עדיין לא מצאתי עבודה כלשהי. אני מבלה את חיי בחוסר מעש מוחלט, כמו ילדה בחופש גדול ארוך מדיי.

אני קוראת ספרים, הולכת מהמיטה לספריה הלוך ושוב, צופה בשטויות בטלויזיה, התחילה העונה החדשה של "גוסיפ גירל", אז זה נחמד.

בין לבין אני פוגשת חברים, פוגשת את החבר, שבוע שעבר ביליתי הרבה ברמב"ם כי האפנדיציט של אחותי החליט שהוא חולה.

בתקווה שהפוסט הבא יהיה מעניין יותר, בתקווה שתחזור לי המוזה, שיחזור לי החשק לכתוב, ושיהיה גם על מה.