יש לי הרבה מה לכתוב. הרבה נושאים, הרבה מחשבות ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.

לא טוב לי במקום העבודה. שעות העבודה שלי הן 11 בבוקר עד 20 בערב. אני מתעוררת בבוקר ויוצאת לעבודה וחוזרת בערב מותשת. גם הנסיעות (שעה ולעיתים שעה וחצי לכל כיוון) לא תורמות. אנשים חושבים שזה שאני מתחילה מאוחר זה כיף. אבל זה לא. כי לקום בשעה 9:00 או לקום בשעה 6:00/7:00 זה היינו הך בשבילי. גם בשעה 9:00 אני מתעוררת בקושי רב ובעיפות, כי חזרתי מאוחר, אז הלכתי גם לישון מאוחר יחסית. נוצר מצב שאין לי זמן לכלום, אם יש לי סידורים- אני צריכה לדאוג לעשות אותם לפני שעות העבודה. נוצר מצב שאני גם 15 שעות מחוץ לבית. אם אני צריכה לקבוע תור לרופא- זה תמיד חייב להיות על שעות העבודה. היה שבוע שהייתה לי גם שיננית וגם רופא נשים והרגשתי ממש לא נעים שאני צריכה פעמיים בשבוע לצאת מוקדם. או שכשהייתי מוזמנת לחתונות בהפרש של שבוע. שוב, הייתי צריכה לצאת מוקדם יחסית והרגשתי לא נעים. 

אולי זה נשמע כאילו אני בכיינית. מפונקת. אחת שלא רוצה לעבוד. אבל ראבק, אני רוצה שיהיו לי חיים!!! אין לי בעייה לקום מוקדם. אין לי בעייה לעבוד 9 שעות. אין לי בעייה להישאר אחרי שעות העבודה אם יש צורך. אני רוצה לעבוד, אני רוצה ליזום, אני רוצה להגדיל ראש. אבל אני גם רוצה שיהיו לי חיים מעבר לעבודה. אני רוצה ללכת לשיעורי פילאטיס ולא בשעות הבוקר המוקדמות כשיום עבודה ארוך לפניי. אני רוצה זמן לעשות סידורים. אני רוצה להסתובב בקניון. אני רוצה לשבת בבית ולקרוא ספר. אני רוצה להיפגש לקפה עם האחיות שלי, עם אמא שלי, עם חברות שלי. 

כשהשעון מתקרב לשעה 20- אני מתחילה להיות בלחץ. לא מעניין אותי כלום, אני רק חושבת איך בורחת כמה שיותר מהר, כי בשעות האלו כבר אין כמעט אוטובוסים. ולעיתים קורה שמתעכבים בעבודה. וזה אומר שאני יכולה גם להגיע הבייתה ב- 22.

העבודה עצמה מתחילה להתיש אותי. נמאס לי לעבוד עם לקוחות. אני יכולה לכתוב פוסט שלם על התנהגות בהמית של לקוחות. נכון שאצלנו זה קצת שונה, אבל לא חסרים אנשים מגעילים, רמאים, שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת. שאם הם שילמו- אז הם קנו גם אותי. אני כבר מותשת ואין לי סבלנות. אני גם נמצאת בלחץ תמידי.  אני לא ישנה טוב בלילה ואני עייפה, כל הזמן עייפה. חסרת אנרגיות. מותשת.

בתקופה האחרונה, לא עבר שבוע מבלי שבכיתי או הייתי על סף בכי. ואני בוכה בהיסטריה, ממש מתייפחת. תוקפות אותי תחושות רעות. של עצב, של ייאוש, של ריקנות, של כעס, של תסכול. ביום רביעי חגגתי יום הולדת 25. אפילו ביום ההולדת שלי הרגשתי כך ולא הפסקתי לבכות.

זה לא יכול להימשך ככה יותר. אני מרגישה שאני חייבת שינוי מהותי. אני כמהה לקצת אוויר. אני כמהה למשהו אחר, אפילו שאני לא יכולה לשים את הנקודה על מה זה ה"משהו האחר". התחלתי לחפש עבודה חדשה, אבל זה תהליך. אני שולחת קורות חיים, אבל בינתיים לא חוזרים אליי. אני יודעת שכמוני יש אלפים וזה עוד יותר מייאש.  אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפטר. אולי אם עוד הייתי גרה בבית של ההורים. אבל עכשיו זה בלתי אפשרי. אולי אם אני אמצא עבודה אחרת שבה יישאר לי גם זמן לעצמי- אני ארגיש יותר טוב.

אני צריכה חופשה. אני צריכה לאמץ חתול. אני צריכה למצוא משהו שיעורר אותי. אני צריכה למצוא את היצירתיות הכבויה שלי ולהוציא אותה החוצה. אני צריכה משהו לצפות לו. אני יודעת שהאושר טמון ברגעים הקטנים, אבל כמעט ולא נותרו לי רגעים קטנים. 

אני רוצה להפסיק להרגיש ככה.

בערב החג הייתי אמורה לעבוד, אבל לשמחתי הוחלט שסוגרים את הסניף. כמובן שניצלתי את ההזדמנות לביקור במספרה. צבעתי את השיער לאדום אש! הצבע דיי כהה, אבל באור הוא ממש בוהק. לאחר המספרה נפגשתי עם אחותי בקניון, חיפשנו (כמו כל עם ישראל) בגדים לחג. בסופו של דבר קניתי חולצה לבנה מתחרה ואחותי קנתה שמלה חדשה.

לפני ראש השנה לי ולבן זוג היו הרבה התלבטויות איפה נהייה. אמנם אנחנו עדיין לא נשואים, אבל אנחנו כן גרים ביחד ותכלס- לא צריך טבעת וחותמת של הרבנות בשביל להוכיח שאנחנו זוג. לא רצינו להתפצל, אבל גם לא רצינו להעליב אף צד. בסופו של דבר את ערב החג עשינו אצל סבא וסבתא שלי, ויום למחרת באנו אל ההורים שלו לארוחת צהריים. היה מאוד נחמד, עם הרבה מאוד אוכל. דודה שלי הכינה שתי פשטידות מדהימות! שמחתי סוף סוף לראות את כל המשפחה ובעיקר שמחתי לראות את אחותי. היא גרה בתל אביב ולא חוזרת הרבה בסופי שבוע, כך שבקושי יוצא לי לראות אותה. 

יש לנו מנהג במשפחה לכתוב את כל מה שאנחנו מאחלים לעצמנו ולמשפחה לשנה הבאה ולשים את הכל בקופסה. כל ראש השנה אנחנו פותחים את הפתקים של השנה הקודמת ומקריאים בקול וכמובן בודקים מה התגשם. אז כמובן שהיו הרבה פתקים מצחיקים, אבל למבוכתי הרבה כולם איחלו לי להתחתן, כאילו אני איזו רווקה זקנה שאין לה אף אחד. סבתא רבא שלי (שחגגה 100 חודש שעבר) הגדילה לעשות והחלה לומר לי משפטים כמו "ילד אפשר לגדל בסלון" ו"זה טוב להיות אמא צעירה". היא גם סחבה את העלון של הקיבוץ והראתה לי את התמונות של התינוקות שנולדו בשנה החולפת, בתקווה שזה יעשה לי חשק. משפחה יקרה, אני בקושי בת 25. מדינת ישראל מתייבשת, לא השחלות שלי.

את רוב החג העברנו בצפייה בטלוויזיה (ותודה לVOD ולעונה השנייה של "ילדי ראש הממשלה"), באכילת חומוס וישיבה בים. אפילו הספקתי ללכת לשיעור פילאטיס.

החג היה נחמד וחבל שעבר כל כך מהר. היה מאוד מבאס לחזור לעבודה, מזל שהשבוע מתחיל ביום רביעי ויש עוד חגים בפתח.

"יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו. 

 
וזה יבוא, אתה הרי יודע 
לא הכל יטלטל אותנו 
לא הכל יכה 
ומה שייפתח לנו 
מחכה"

ראש השנה זה החג שאני הכי אוהבת, אולי בגלל שנולדתי בו. הוא תמיד מתקשר לי לחילופי עונות, לרוחות קרירות של סתיו, להתחלות חדשות ולשינויים.

השיר למעלה, "מחכה" בביצוע של עידן רייכל שתמיד מרגש וגורם לי להצמטרר מתקשר לי גם לשינויים שיגיעו.

היו לי שנים לא טובות. שנים של דיכאון, של ייאוש, של קושי. שנים בהן נאכלתי מבפנים במקום לאכול. בעיקר שנים של חוסר אמונה בעצמי. וכמו שכתב עידן רייכל - "יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה... זה יבוא בטוח בעצמו"- הדברים החלו להשתנות. התחלתי להתמודד. התחלתי להתגבר ובעיקר להתבגר. הוכחתי לעצמי שאני חזקה ושגם מהנקודה הנמוכה ביותר, גם מהמצב הכי גדול של ההרס  העצמי- אפשר לצמוח הלאה.

השנה העברית האחרונה הייתה שנה טובה. קרו לי בה הרבה שינויים משמעותיים וטובים. התחלתי שנה אחרונה באוניברסיטה וגם סיימתי אותה. בשבוע האחרון הגשתי את הסמינר האחרון לתואר ואפשר לומר שאני בעלת תואר ראשון. התחלתי עבודה חדשה ואפילו זכיתי לקידום. עברתי לגור עם הבן זוג שלי. הגעתי להרבה תובנות ומסקנות. היו לי הרבה ימים טובים, ימים של חיוכים ושל שמחה. למדתי ליהנות מהדברים הקטנים והפשוטים. ובעיקר- למדתי לאהוב את עצמי קצת יותר. להעריך את עצמי קצת יותר. לפתח קצת יותר ביטחון עצמי ואסרטיביות. אני יכולה לומר שהגשמתי את המטרות שהצבתי לעצמי. שאני סוף סוף יודעת מי אני ומה אני רוצה מחיי.

אני לא יודעת מה יקרה בשנה הבאה.

אני מקווה שהדברים הטובים ימשיכו. שאני אצליח להתמודד עם הדברים הפחות טובים. שיגיעו השינויים וייפתחו לי עוד דלתות. 

אני מקדישה את השיר הזה לעצמי. מה שייפתח לי מחכה.

שנה טובה וחג שמח.