עוד מעט אני צריכה לארוז למילואים. לארוז זו מילה קצת גדולה, במיוחד כי זה רק ליומיים. זוג מדים שאני שמה עליי, משהו חם (מאוד מאוד חם. אף פעם אני לא מצליחה לחזות מזג אוויר מדברי. ללילות יש קפריזות שם. פעם הם קפואים ופעם אני לא מבינה למה לעזאזל הבאתי שלוש שכבות כשאפשר לישון עם קצר), שמיכת פליז, כלי רחצה (למרות שאני יוצאת מהמקלחות בצבא עם תחושה הרבה יותר מלוכלכת ועדיף כבר להתקלח בבית, אבל שיהיה) מחברת של הלימודים- כי תכננתי לכתוב שם את הסיפור שיש לי להגיש וזהו בסה"כ. בבוקר אני אשכח בטוח משהו, אבל אל תעשו לי ספוילר מעכשיו. אני רוצה להיות מופתעת ולגלות ששכחתי משהו כשאהיה ברכבת. לא לפני.

אגב רכבת, אני הולכת לחנוך את תחנת הרכבת החדשה שפתחו ליד הבית שלי. עושה רושם שזה מאוד נוח. אני לוקחת רכבת מהבית, מחליפה רכבת בת"א ונוסעת. מאוד מקווה שהפעם הרכבת לא תאכזב. איחור קטן של הרכבת הראשונה ואני אתייבש בתחנה השניה שעה שלמה! לא שזה לא קרה לי בעבר. בעבר הלא רחוק הייתי כמעט דיירת קבע בתחנות הרכבת בגלל איחורים של רכבות או עצירות פתאומיות.(שקרו כל שבוע ובכל זאת נקראו על ידי הכרוז "לא צפויות"). אני מאוד מקווה שזה לא יקרה. למרות שעם המזל שלי העובדים יחליטו על לקחת אותנו בתור בני ערובה עד שייענו דרישותיהם.

אחרי זה אני צריכה לקחת עוד אוטובוס לבסיס. שזה אומר לשייף מרפקים ולדחוף בין כל עשרות החיילים שעומדים לפעמים אחד על השני כדי לעלות לאוטובוס (טרו סטורי) אללה יסטור ולהקתו.

אחרי זה אני כמובן אאבד את הדרך בתוך הבסיס. כי זה הכרחי.

הנה, כבר כתבתי את הפוסט שמסכם את שבוע הבא כבר היום. שלא תגידו שאני לא משקיעה.

אני אוהבת לצאת מהשגרה למילואים. קצת לרענן את מאגר האנשים שאני רואה ביומיום. ואז גם להעריך את השגרה הנוחה יחסית שיש לי ביומיום. השגרה הזאת שבה הכל עובד לפי היגיון רגיל של בני אדם ולא לפי ההיגיון הצבאי המעוות- שבו לא יודעים מה הביצה ומה התרנגולת. הטופס הקדוש או התהליך שעומד מאחוריו. בקיצור, תענוג צרוף שמלווה בקצת סבל- כמו שאני אוהבת.

ונעבור לכמה דברים שעברו עליי השבוע:

דיברתי עם דובי גל במסגרת העבודה. גם למלך הסלים יש כרטיס אשראי. הוא נשמע איש פשוט ונעים הליכות. היה מנומס לאורך כל השיחה. גם אני שמרתי על איפוק יחסי ולא שאלתי אותו אם הוא דובי גל האמיתי או משהו בסגנון (במיוחד שמהקול שלו די ברור שזה הוא). בקיצור, דיברתי עם דובי גל!!! תקנאו!!!

בעבודה שלי אנחנו הולכים לפני כל משמרת לתדריך קצר. בדרך לתדריך הזה אנחנו עוברים גם בחדר מדרגות שיש בו דלתות פלדה כבדות ביציאה לכל קומה. השבוע כמו בכל יום הלכנו ביום רביעי לאותו תדריך ומישהי פתחה את הדלת בעוצמה ופגעה לי ביד בחוזקה. ראיתי כוכבים מרוב כאב, שלא לדבר על זה שהייתי ממש סמוך למדרגה וכמעט נפלתי והתגלגלתי על עשרות האנשים שירדו ביחד איתי. למען האמת, עדיין כואב לי. היא לא הצליחה לשבור לי יד. שתנסה שוב בפעם הבאה.

ביום שני עברתי קורס שמכשיר אותי לענות ללקוחות מסוג מסוים. בהתחלה מאוד נרתעתי מזה כי הלקוחות הנ"ל ידועים לשמצה בקרב המוקד. ובעבודות קודמות גם יצא לי לעבוד עם אותו "פלח אוכלוסיה" ואכן הם לא תמיד הכי נעימים. אבל בסופו של דבר למרות החששות בינתיים הם כולם היו נעימים והשיחות היו אפילו קצרות יותר מאשר עם לקוחות רגילים. אולי זה יועיל למדדים שלי שהיו על הפנים החודש ובטוח פגעו בבונוס שלי. שרק ימשיך ככה, אני לא מבקשת יותר.

ובפינת הלקוחות שמנסים להיות מצחיקים:

אני: איפה בדרך כלל אתה משתמש בכרטיס?

הלקוח: אני יודע, אתרי פורנו...

ובפינת הלקוחות הקשישים שמנסים להיות מצחיקים:

אני: זה בסדר, אני מטפלת בזה.

הקשישה החביבה: הו, תודה רבה לך. עכשיו הרמתי לבעלי בסלון אצבע, אבל אצבע שהכל בסדר- לא אצבע משולשת.

ובפינת הלקוחות עם בעיות השמיעה:

אני: אין בעיה, יחזרו אליך ממחלקת ביטולים שלנו.

לקוח: מחלקת בתולים?

ובפינת הלקוחות שאין לי דרך להגדיר אותם, אולי המילה הזויים תתאים:

אישה: שלום, התקשרתי בקשר לבושם.
אני: באיזה בושם מדובר?
אישה: דיברתי עם מישהי והיא אמרה לי שאני יכולה לקנות בושם.
אני: הגעת לחברת האשראי.
אישה: כן, נו.
אני: מה כן? אנחנו לא מוכרים בושם!!!!!
אישה: אבל אמרו לי שמגיע לי בושם.
אני: מי אמר לך?
אישה: אתם.
אני: גברת, אני לא מוכרת בשמים. אולי התקשרו אליך מחברה אחרת.
אישה: איזו חברה?
אני: לא יודעת. אבל אני לא מוכרת בשמים.
אישה: אז לא מגיע לי בושם?
אני: לא יודעת, אבל אנחנו לא מוכרים בשמים.  

ובנימה אופטימית זאת,

שיהיה שבוע מלבב

בובי