צמחונית כמעט 20 שנים.

המוח שלי נעלם.

לא מסוגלת לחשוב ישר.

מקנאה בכל מי שרגיל לו, והדברים הכי פשוטים הם לא מאמץ.

עייפות תמידית. מתה מהלכת.

המילים מתבלבלות לי וחצי מהזמן אני איטית כמו מישהו על סמים.

ההגיון לא קיים, יש כל מיני דברים שצצים למחשבות והם לא של אדם בריא.

הויטמינים לא נספגים. לוקחת כמעט כל החיים. תמיד בניסיון עגום למצוא את מה שיעזור ולא עוזר.

בזמן האחרון שואלת את עצמי הרבה:

למה לסבך את החיים?

מה, לא מספיק מסובך גם בלי זה?

וחושבת ברצינות להתחיל לקחת בשר כמו תרופה מגעילה.

אני לא חושבת שהפתרון לשואת בעלי החיים הוא להפסיק לאכול אותם.

אני חושבת שאפשר להיות אוכלי בשר ומוסריים בו זמנית.

מאוד נוח להימנע וכך לא צריך להתמודד עם מה שקורה בעולם הזה

"אני את שלי עשיתי. איו לי שום קשר לתעשייה הזאת אז עכשיו תעזבו אותי במנוחה"

אני לא חושבת שזה הפתרון.

תמיד יהיו בעולם בני אדם אוכלי בשר.

תמיד.

ואם מישהו מרחם על בעלי החיים הוא צריך להילחם בשבילם בלי קשר ללאכול בשר.

יש חיות שחיות חיים יפים עד שהן מתות.

בכל מקרה,

זה מה שאני אומרת לעצמי,

ועדיין אין סיכוי שאני אעשה משהו כמו חזרה בשאלה.

כי בשר זה דוחה אותי.

אפילו הריח עושה לי בחילה,

ואני די בטוחה שמשהו בגוף שלי לא מכוון לאכול את זה.

אבל כל כך הייתי רוצה להיות אדם שלא מסבך לעצמו את החיים.

לאכול ולהרגיש חרא עם עצמי,

לאכול ולהודות לחיה שנתנה לי את החיים שלה ולהבטיח לה שגלגול האנרגיה הזה יהיה ראוי.

לאכול ולא להיות תחתית שרשרת המזון.

לאכול באחריות ולגזול חיים בעד החיים של עצמי.

ולהרגיש חובה לעשות מהחיים שלי משהו בגלל זה.

אם מישהו שואל אותי איך והאם כדאי אני אומרת:

בהחלט לא כדאי.

בהחלט בהחלט לא כדאי.

אתה שם את החיים של עצמך מול חיים של מישהו אחר ובוחר בחיים של מישהו אחר ומאבד את עצמך בלי לדעת (אבל סוג של לדעת).

שנים ראשונות אתה מרגיש כמעט עליונות,

הגוף מתנקה מרעלים שרוב אוכלי הבשר אוכלים, וטוב לו,

ומעט מאוד שנים אחר כך מתחילים להרגיש מנותקים,

חסרי יוזמה וחסרי יכולת,

דיכאונות וגופים מתפוררים,

קריזות,

ואובדן של עצמך.

שלא לדבר על ההתעסקות הבלתי פוסקת, האובססיבית באוכל.

שקרן מי שיגיד שצמחונות או טבעונות זה לא גלגול של הפרעת אכילה.

זה נוח כשזו הפרעה לגיטימית שמתקבלת כברכה בחברה,

אבל סתכלו לעצמכם עמוק באישונים - נכון שאם לא הייתם ככה הייתם מתעסקים בשהו אחר?

נכון?

יש כל כך הרבה בתוך זה.

תרבות צריכה של דברים שאני נשבעת שאני לא צריכה.

ועומס של מוצרים שגורמים לך לחשוב שיש לך בסיס מאובטח ואתה יכול לעוף למעלה בביטחון, אבל הבסיס הזה כבד מידי על כולנו.

החזירות היא לא רק בבשר.

גם לאכול יותר מידי עגבניות זאת חזירות וללא קשר לרגש שיש או אין להן.

מי שאי פעם גידל עגבניה יודע כמה זמן ואנרגיה צריכה עגבניה אחת כדי לשרוד, וכמה קשה להגיע לעגבניה אחת טובה.

מי שיש לו כבוד לאוכל לא מחסל שלושה שיחים בארוחה בשביל רוטב לפסטה.

הוא אוכל עגבניה וזוכר את כל מה שהיא חוותה כדי להגיע אליו ולהעביר לו משל עצמה.

ומי שיודע לכבד את זה, וכל אוכל אחר - הוא המנצח האמיתי.

הלוואי והיתה לי דרך לשמור על כבוד לכל מה שנותן לי מעצמו כדי שאני אוכל להיות.

הלוואי ויכולתי להתייחס לאוכל בכבוד ולא בעודף של רגש, תחושה וכובד ראש.

זה לא תקין.

כולם יודעים את זה.

הימנעות היא לא התשובה.

יחס נכון זה מה שחסר לנו. כבוד למה שהוא לא אנחנו.