מחשבות שכבר רצות לי שנים במוח:

האם אני אוטיסטית?

ברמה כלשהי?

בכלל?

הייתכן אוטיזם מאוזן לעיתים?

היתכן שלמדתי להפנים את הפגמים עם השנים?

היתכן שמישהי תאובחן רק בסביבות גיל 40?

גם אם כן, גם אם אני אאובחן היום, איך זה ישנה את החיים שלי?

האם זה יעזור לי ויקל עלי בדרך כלשהי,

או אולי ההיפך דווקא?

הפחד מהחותמות האלה....

ובכל מקרה תמיד ידעתי את הסיבות.

הסיבות למה אני

לא מדברת

לא מסתכלת בעינים

מחייכת חיוכים מזוייפים

שקועה בעולמי הפנימי

רגישה לרעשים בצורה קיצונית

רגישה לאור (מלאכותי בעיקר) בצורה קיצונית

חווה כל רגש פי מיליון מאחרים, ועל כן גם

יותר רגועה כשאני לבד

מעדיפה לא להיות בחברה

לא מצליחה כל חיי ליזום שיחות, להתעניין בצד השני (שאיכפת לי ממנו באמת!), לשאול שאלות,

לא מצליחה לדבר על עצמי

ללא ספק מעדיפה לתקשר בכתב מאשר בעל פה

אני חכמה ונבונה ויודעת הרבה אבל תמיד במציאות אני נראית קצת טיפשה פשוט כי הלחץ של להישפט ע"י מישהו חיצוני ממיס לי את המוח,

לא מסתדרת בעבודות, פאק! זה די קיצוני. מעולם לא הסתדרתי עם התככנים, המזימות והאינטריגות מסביבי, הוצאתי את עצמי מחוץ לכלל הזה כי זה יותר מידי בשבילי.

אף פעם לא הצלחתי להבין רכילות ודיבורים מאחורי הגב, במיוחד שרוב העוסקים מלאכה הם שקרנים,

ושקרים - עוד משהו שאני לא מסוגלת להבין. למה לא פשוט לומר את האמת? - זה כל כך יותר פשוט וקל.

עד גיל 13 רוב מי שפגש אותי חשב שאני אילמת.

אני מתקשה מאוד לשמור על ההיגיינה שלי. זה מאמץ עילאי בשבילי. אני תמיד עושה את זה אבל נניח לזלוג לעולם של טיפוח - ממש ממש לא. לא מסוגלת. זה יותר מידי בשבילי. לפעמים אני לוקחת חופש מהעבודה רק כדי שאני אוכל להזניח את עצמי קצת. בימי חופש אני לא מצחצחת שיניים, ואני גם נהנית להזיע, לא להתקלח, עד שריח הגוף שלי האישי מתחיל להיות מורגש. ואז - ממש ממש קשה לי לוותר עליו.

כל כך קשה לי הטיפוח שאני כבר שנים מגלחת את הראש שלי כדי שלא אצטרך להתעסק עם השיער. אני לא מצליחה להבין איך לכל הנשים בעולם זה בא בכל כך קלות.

התפיסה שלי של טוב ורע מעוותת. ההגדרות טובות אבל המעבר בין התאוריה למציאות לא קיים אצלי כמעט.

אני לא מסוגלת להבין איך מישהו יכול לחשוב שהוא אדם טוב ועדיין לאכול בשר. או לעשן. או להיות אחד שזורק זבל על הרצפה, או אחד שרואה סרטונים בנייד ללא אוזניות בציבור וכן הלאה,

זה פשוט לא מופרד אצלי טוב מטוב ורע מרע.... אם אתה אוכל חיות כשיש לך ברירה אחרת שתשמור על הבריאות שלך - אתה אדם רע בעיני.

ואם אתה מעשן ולא רק בחדר שלך בבית שלך - אתה אדם רע, בטח אם יש לך ילדים.

אין אצלי אפור כמעט. זה תמיד מאוד קיצוני.

על המבט בעיניים התגברתי עם השנים.  זה עדיין שנאת חיי להסתכל לאנשים בעיניים, כי אני צוללת לנשמתם תוך שניה וקשה לי שהם חושבים שזה סתם מבט בעוד אני מגלה את סודותיהם מהמבט הזה. פעם לא הסתכלתי בעינים כי חשבתי שזה הדדי אבל למדתי שלפחות זה מאוד נדיר שמישהו יקלוט במבט כמוני, אז אני מסתכלת קצת יותר, ועדיין.... העיניים שורפות.

אני רגישה לסביבה בצורה מטורפת.

אחת הסיבות שקשה לי כשיש לי חברים זה שכשמישהו מספר לי את מה שעובר עליו אני חווה את זה פיזית בגוף שלי, ולחוות גם את עצמי וגם עוד מישהו זה קשה ביותר. ואם יש יותר מחבר/ה אחת זה הופך להיות מתיש, לא משנה כמה אהבה ורצון ותקווה יש לי כלפי הצד השני. 

בגלל זה לרוב יש לי חבר/ה 1. 

ואם יש לי זוגיות אז לרוב אתרכז בה בלבד.

ונדבר גם על הצדק.

צדק בתפיסה שלי.

כשעובר לידי מקרה אמיתי של חוסר צדק אני מתנתקת ממתילדה ועוברת לספירה אחרת ופועלת מתוכה.

זה מצב מטורף שקורה לי פעם-פעמיים בשנה. אבל הוא קורה. חוסר צדק הוא הטריגר הכי גדול לשגעות שלי. אני אלחם כמו לביאה מורעבת עד שהצדק ינצח, ועד שזה יקרה אני לא אנוח.

כל אינטראקציה חברתית דורשת ממני כל כך הרבה מאמץ שפעם בכמה זמן אני פשוט צריכה לנוח. 

בעיקר - לנוח בין עבודות. כי בשביל לעבוד אני לובשת תחפושת מאוד מאוד כבדה ומחליאה. ופעם בכמה שנים אני עושה לעצמי שנת שבתון שאני יכולה לחזור בה להיות עצמי לרגע, עד שהנטל הכלכלי בא ורודף אותי או תופס אותי בזנב.

אני לא מבינה למה אני צריכה לחיות ככה.

אני יודעת שככה כולם אבל אני לא כולם.

ואני סובלת ואני איטית כי ההתנהלות בעולם הזה לא נכונה ולא מתאימה לי.

אני כבר שנים מדמיינת שאצור לעצמי מקום בטוח שבו אוכל להיות עצמי ב-100%.

ואגב, אם כבר עצמי ב-100% - כל רגע שבו אני לובשת בגדים הוא עינוי בשבילי.

עם השנים למדתי ללבוש את מה שפחות משגע אותי, אבל כל רגע שבגד נוגע בי אני מרוכזת בו והוא נוכח בתחושות שלי. זה אף פעם לא הופך לרקע.

ואגב,

כן יש לי חברה אחת טובה שאין לה תחליף. היא מיוחדת כי היא מבינה מי אני לעומק (ועדיין לא בורחת), ואני מרגישה איתה רגועה לגמרי - מה שלא קורה עם אף אחד אחר.

לא קל כי אני בעייתית ולוקח שנים עד שאני לומדת איך להתנהג בכל סיטואציה חברתית חדשה, אבל שווה את המאמץ.

הכי מרכזי זה שאני אעשה תמיד את מירב המאמצים לא לצאת מהבית - אבל כשהיא יוזמת פגישה אני תמיד ארצה לצאת.

אז כן.

לומדים לחיות.

ואני חיה באיטיות.

אני לא פורחת באיחור, אלא פורחת בפיגור, אם בכלל.

ולא מאמינה שנולדתי ככה,

אתם מבינים...  יש לי דפקט קטן: אף פעם לא שכחתי.

אז אני זוכרת היטב את כל הסיבות שהובילו לקשיי התפקוד האלה היום.

כל אחת ואחת מהסיבות. אני זוכרת.

אז גם אם היום יאבחנו אותי כאוטיסטית, שזה החשד שלי כבר יותר מעשור,

אני לא רואה איך משהו ישתנה בי.

כן אני אמשיך לנסות להתאים לסביבה כדי לא להיות מנודה, כדי שלא יתעללו בי או ישפילו אותי,

ולשנים רבות אולי אני אצליח לתעתע, לשים תחפושת ולכרוע תחת המשקל האינסופי שלה,

אבל מתישהו, במוקדם אן במאוחר אני אהיה חייבת לנשום,

ואז אני אחזור להיות מתילדה שמסתגרת בבית, חיה ערומה, שוקדת על יצירות שלה לימים ארוכים ואז מאבדת את משמעותן,

רוצה להיות לבד בשקט וזה הכל.

כל זאת מבלי לציין את העניינים שלי עם אוכל, אובססיות לעור, חיים בעולם מקביל בראש שלי, תמימות שגובלת בטיפשות ודיכאונות שלא עוברים כל החיים.

אבל

בסך הכל

הכל בסדר

לכל אחד יש מסע בחיים

וזה המסע והמשא שלי

ואני אוהבת אותו.