היה היום יום מתוח עם ג'קי. היא חושבת שאני לא באמת אוהב אותה.
"זה לא נכון. אני מאד אוהב אותך."
"תסתכל לי בעיניים ותגיד את זה."
לקחתי נשימה עמוקה, הבטתי עמוק בעיניה ואמרתי "אני אוהב אותך!"
"עכשיו תקפוץ על רגל אחת עשר פעמים על הכסא ותגיד את זה".
"אני אוהב אותך. אני אוהב אותך אני או-", כשלתי בניתור הרביעי.
"ידעתי! לא באמת אכפת לך ממני. אתה לא מתעניין בשום דבר שאני עושה".
"זה לא נכון" קבעתי בהחלטיות והבטתי עמוק בעיני הדבש החומות שלה.
"העיניים שלי בכלל כחולות! זה לא הולך. אנחנו לא מתאימים."
"את מתרכזת בפרטים טכניים, ומתעלמת מרבדים יותר עמוקים. אנחנו כמו נפשות תאומות. אנחנו אפילו משלימים אחד לשניה את המשפטים."
"אנחנו לא משלימים אחד לשניה את המש-"
"-תתפים בתחרות ריצה!"
"פטים."
"אה." הבטתי בעצב בעיניה החומות.
אז אולי באמת יש לנו כמה בעיות. עמוק בפנים ג'קי שונאת את עצמה, וסובלת מהערכה עצמית מאד נמוכה - או איך שהיא קוראת לזה: "זה לא מפריע לי שאתה מקריח". לכן, היא מפרשת את ההתנהגות הקאנטית שלי כאדישות כלפיה, והיא מצפה שאני אשכנע אותה אחרת. זה לא פשוט עבורי, כי כעקרון אני גבר שפוט. אף פעם לא היו לי שיחות "יחסינו לאן". תמיד קיבלתי תדריכי "יחסינו לשם". אני לא מתמודד היטב עם תפקיד ההובלה, ולפעמים אני מתעצבן. "תרגע. תנסה לחשוב שאנחנו בדייט."
"אוקיי", אני עוצם עיניים ולוקח נשימה עמוקה. "אני חושב שאיבדתי את הארנק שלי."
היא לא מבינה שאני אדיש פשוט כי אני זקן. אנשים בגילי שחוו אכזבות כבר לא מתרגשים מדברים. לכל היותר, אנחנו מגלגלים הלאה מיום ליום את השקר שהוא "דף חדש". פעם התרגשתי מדפים חדשים. אחרי כל סמסטר מאכזב, ביום הראשון של הסמסטר הבא הייתי מגיע לטכניון מלא רוח חיים, עם קלמר חדש שקניתי ובו עשרה מרקרים בצבעים שונים. סימנתי כל משפט עם מרקר אחר בהתאם למשמעות הסמנטית והסינטקטית שלו. הייתי מכין את השיעורים במהלך בנסיעה הבייתה, ובערב קופץ לבית תמחוי מקומי להגיש ארוחות לנזקקים. כעבור שבוע הייתי מוצא את עצמי קשור למכונת הצילום, ערום, מלוכלך, מתחנן שעוברי אורח ישספו את גרוני.
היום אפילו זה עבר לי. צריך פחות ופחות בשביל לשבור אותי. בסמסטר הנוכחי לא נסעתי אפילו לשיעור הראשון, שזה לא מומלץ בתואר השני, אבל פשוט לא רציתי להציג את עצמי. באוניברסיטה הפתוחה מנחים נוטים בשיעור הראשון לבקש מכל אחד להציג את עצמו. אני תמיד מתיישב בפינה בסוף כדי שאף אחד לא יראה אותי בלי שאני אראה אותו. ולפעמים הם מחליטים להתחיל מהסוף, ואז אני צריך לדבר ראשון ואני שונא את זה, כי אין שום תקדים לכמה צריך לומר.
"שלום, אני אל. אני בן 27 מהצפון. אני מזל מאזניים. הסוד שלי הוא שיש לי דיוקן עצמי במרתף שעם הזמן צובר עוד ועוד שיער. מה שאני אוהב ברופאי שיניים זה שהם תמיד מכילים מורדים בכל תת-קבוצה בגודל 10. לדעתי, ההבדל בין דיכאון לסכיזופרניה הוא שעם דכאון אתה יכול להיות מוקף באנשים ולהרגיש לבד, ועם סכיזופרניה אני יכול להיות לבד ולהרגיש מוקף באנשים. מאה התכונות שהכי מושכות אותי באישה הן...."
ואז מגיע תורו של הסטודנט לידי והוא אומר "אני גיא. בן 23." וזהו.
ואם אני אומר משהו קצר כמו "אני אל, ואני בן 27."
אז גיא אומר "אני גיא, בן 23, ולקחתי את הקורס הזה כי אני במסלול של המצטיינים."
ואז אני מרגיש רע, כי גם אני מצטיין ואף אחד לא יודע, וכולם אוהבים את גיא יותר ממני.
ובגלל זה אני ממש אוהב את ג'קי, ואנחנו לא צריכים להיפרד.
[אני חותך את הפוסט הזה מוקדם. נזכרתי שיש לי התחייבויות קודמות שנוגעות לסניה, ואני מאחר. אני מנהל מועדון קטן שממשיך את מלאכת הקודש שהתחלתי לפני שנים רבות. כיוון, שעוד מעט סוגרים את ישראבלוג, אולי הגיע הזמן שאני אדבר עליו ואשאל: האם מישהו מכם עדיין מגלה עניין כלשהו בפועלו של סניה? האם מישהו עקב אחר המתרחש בשנים שלא הייתי פה? אם כן, אז אולי יש לנו על מה לדבר....]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: