אני הולך לכתוב פוסט על הזין שלי ואני רוצה שתקראו אותו. מה אתם אומרים?! עוד סיבוב אחרון לזכר ימים עברו? לכם יש זמן, ולי אין פואנטה, ואין שילוב אגדי מזה.
חזרתי לגור בבית של אמא בקריות, בזמן שהיא הייתה בחו"ל. המעבר מהפארקים המטופחים של ת"א לשכונה בה כל פרח נראה כאילו יש לו משכנתה היה קל מהצפוי. גם אם לקח לי שעה בסופר להיזכר שהטחינה נמצאית באגף של הסטייט אוף מיינד. אין כאן אפילו יותר ערסים מת"א, כי בתור רוסי אני מחשיב כערס גם דב קוטב שהניחו עליו גרגר קפה. הגעתי במצב נפשי רעוע, אבל השבוע שהעברתי לבדי שיקם אותי. חזרתי לרוץ, התקדמתי במחקר. אפילו אמרתי למישהו "היי" והתכוונתי לזה. התחלתי להרכיב בראש שלי חזון אוטופי עבור עצמי, אבל אז 4996 התקשרו- הם ביקשו את המוות הביולוגי של אמא שלי בחזרה.
אמא חזרה והוגלתי לחדר שלי. החדר בו עמלתי כל חיי על לפצל את התודעה שלי משאר המוח. במשך 20 שנים צפיתי מתוך עצמי בעצמי מאונן כנגד רצוני. זעקתי לעצמי שאפסיק, מגייס את כל החייתיות שבי לתוך כל זעקה, בעודי מתעלם ואונס את עצמי שוב ושוב. להערכתי, העברתי לפחות 60 אלף שעות כבול למחשב כנגד רצוני. בננה, לשם השוואה, מרקיבה בכמה ימים. וכמעט כל הזמן הזה הועבר באותו חדר, על אותו כסא מול אותו מחשב. בהתחלה המחשב היה המפלט שלי מאמא. כיום זה האויב הכי גדול שלי אחריה. זאת גם הסיבה שהפסקתי לכתוב את הבלוג לפני כ-10 שנים. מסך המחשב, שהיה פעם כמו גלורי הול לנפש שלי, הפך לאחר עשרות אלפי שעות של התנייה לחלון לאבדון. כל מה שהייתי צריך לעשות על מנת להציל חתיכה קטנה מהחיים זה להתרחק מאמא והמחשב. במקום זאת, כמו סופרמן שנאבק בכל כוחותיו לעשות דיפת'רואט לדילדו קריפוטנייט, אני גר עם אמא ועושה דוקטורט במדעי המחשב.
במהלך כל חיי לא רכשתי שום כישורים פרקטיים. סרבתי לרכוש אותם מתוך גאווה. הייתי אמור להיות האחד. החיים חושבים שהם יכולים לקחת ממני 60 אלף שעות ולהחליף אותם באימונים מפרכים לאולימפיאדת הסכיזופרניה, והכל קול?! לא, ולא. אני הולך להיות נטל לוגיסטי קל עד בינוני על כל מי שאי פעם העז לחבב אותי, עד שאקבל את מבוקשי. כן, בינתיים אני חסר ערך. אני פנס סולרי. אני הלוחש לחירשים. הסקיל היחיד של מבוגרים שיש לי הוא שאני נראה זקן. אבל זה שיש לי קרחת, לא אומר שאני מבין איך בולים עוזרים למכתב. חכו, הכל יתהפך. זה מוכרח, נכון? תמיד יש טוויסט בסוף.
אני מוקף באנשים שרוצים שאני אוותר.
"אתה חושב שאם קורים לך דברים נוראיים, החיים חייבים לך משהו? אז יש לי הפתעה בשבילך."
"אני כבר יודע. אני טיילר דרדן."
"אתה לא טיילר דרדן."
"אה, אז אני סתם רק עוד פרצוף יפה?! יש כאן בבירור גם אלמנט של גוף."
הם מתעקשים שאני צריך ללכת להיי-טק. שאחרי כל מה שעברתי אני יכול להתחרות בשוק העבודה עם ילדון חייכן עם גומות באשכים. ואז הם מתחילים להסביר לי שהחיים שלי לא נוראיים.
"אתה משכיל. אתה חכם. יש לך חברים..."
זה נורא. אני מרגיש כאילו אני כלוא בתוך קוביה הונגרית, ומישהו מרטש אותי שוב ושוב על מנת ליצור סביבי חזות של סדר ושלמות. אני לא יכול לחוות את השורות בקורות החיים שלי. אני לא יכול להרגיש את הממוצע האקדמי שלי. כל מה שאני מרגיש זה את מיליארדי הרגעים שיש בכל דקה ארורה, מחוצים זה אל זה כמו human centipede מגוויות של לוזרים, כל רגע נורא מהקודם כי הוא משאיר פחות מקום לגאולה.
"אז איך אתה עושה דוקטורט?"
עוד פעם זה. כשהיה לי זקן, כל יום מישהו היה אומר לי "הו, אתה מגדל זקן", "למה החלטת לגדל זקן?"
אני לא מגדל זקן! אני לא מתגלח. ואני לא עושה שום פאקינג דוקטורט. אני פשוט לא פורש מדוקטורט שאני רשום אליו. גם לגדל זקן וגם לעשות דוקטורט דורשים ממני בדיוק את אותו המאמץ של לא לתקוע סכין בפנים שלי.
וחוץ מזה, אני מתכנן לפרוש בקרוב, ואז אהיה רשמית כשלון.
והגראנד פינאלה:
"הרבה אנשים פורשים מדוקטורט. אם אתה עושה משהו שאתה לא אוהב, החיים חולפים על פניך, ואתה בבעיה. עכשיו שעזבת את ת"א זה מושלם. ההזדמנות דופקת בדלת."
"אל מי בדיוק את חושבת שאת מדברת עכשיו? אל מי נראה לך שאת מדברת?! כן, רוב האנשים עושים דוקטורט במחשבים מתוך מותרות. כן, הרוב הגדול, פורש כי יש להם אפשרויות יותר טובות. אבל אחוז קטן פורש כי יש להם איידס. אני האחוז הקטן ביותר שפורש כי איידס זאת אפשרות טובה יותר. אני בזבזתי את כל החיים שלי על אוננות. את כל הפאקינג חיים שלי, שהם אגב מאה אחוז מתוך החיים שלי. ומאה אחוז מתוך החיים האלה הם הטרגדיה הזאת. אין שום פרספקטיבה. אין שום ביג באנג. אין שום כדור אבק שמסתובב לו באמצע הגלקסיה. אין שום קופים מתורבתים. אף אחד לא באמת נהרג באף מלחמת עולם. כל החרא הזה אורתוגונלי לחלוטין למה שבאמת קורה. זה סתם מילים. אבל החיים שהפסדתי זה לא סתם מילים. זה הדבר הכי אמיתי שאי פעם היה. את מדברת עליי כאילו אני ניצב. "נהרסו לי החיים." "תעביר את המלח." "טויוטה יד שניה למכירה." הכל שגרתי. אבל אני לא ניצב. ואני לא סתם דמות מפתח. אני הדמות הראשית! תעצמי את העיניים..... כמה ילדים את מרגישה שמתו מפוליו?"
"אהה... לא יודעת."
"בדיוק. אפס, מיליון. זה לא משנה. תעצמי אותן שוב... כמעט ולא מרגישים שאני קירח, נכון?! נכון? אם רק לא.... "
"הריח," היא הודתה בתבוסה.
"בדיוק. לא משנה כמה ילדים מתו מפוליו, מטונפים ככל שיהיו, את לא יכולה להריח אף אחד מהם. כי זה לא אמיתי. זה סבל של ניצבים. אפשר לערוך את זה איך שרוצים. הנה, הקשתי עכשיו באצבעות והעלמתי את נמיביה. הרגשת בכלל? איפה הדמעות שלך?"
היא השפילה את מבטה.
הקשתי שוב באצבעותיי. "נמיביה חזרה. ומחר כשתקומי עם כפית זהב במיטת המשי שלך במגדל השן, תהיי אסירת תודה על כך שאם תפרשי מהלימודים את תהיי די בסדר בסטנדרטים של ניצבים וקוראי בלוג. אבל אם אני פורש מהלימודים, אז בסטנדרטים שלי אני 0.00185 קילומטר של כשלון! אני אמתין נצח לנצחון שלי. אני עדיין חי, כי כל מי שאי פעם ניסה להפיל אותי לא העריך כמה נמוך אני מוכן לרדת. אני בן אלמוות. הפעם היחידה שאני אראה את חיי חולפים מול עיניי זה כשיונה לא תעריך נכון כמה לאט אני מסוגל ללכת. מסגרת אחת שאני מזייף בה לחלוטין את כל מי שאני ומחריב את חיי, ואת חושבת שאני בבעיה?! אני לא בבעיה, סקיילר! אני הבעיה! לא, את בבירור לא יודעת אל מי את מדברת. אז הרשי לי לשתף אותך. דפיקה על הדלת, הזדמנויות חדשות מופיעות, ואת חושבת שהחיים שלי ישתפרו? לא. אני הוא זה שדופק!"
"אלוהים... אתה כזה אוטיסט."
"אה, אני אוטיסט?! איך זה הגיוני? אז טיילר דרדן אוטיסט?! אז וולטר וייט אוטיסט?! אז לואי סיקיי אוטיסט?! אז ביל באר אוטיסט?! אז מיטצ' הדברג אוטיסט?! יוסריאן אוטיסט?! ברוס לי אוטיסט?! איינשטיין אוטיסט?! הג'וקר של הית לדג'ר אוטיסט?! כל הפדופילים שאף פעם לא נתפסו הם סתם אוטיסטים?! כולנו פשוט אוטיסטים אם כך? אני הוא זה שדופק!"
אני חושב שאני יהיר מכדי לחזור לעבודה מסודרת. אתם יודעים כמה אני יהיר? אני עושה האנשה... לאנשים. במעבדת המחקר שעבדתי בה הם לא היו מזהים בדיחה טובה גם אם הייתי אונס את כל הילדים שלהם. הייתי גוסס מרעב, כי להיכנס לחדר האוכל דרש להיקלע איתם לשיחה ולשמוע על חיי הכוורת שלהם. קודם כל, חם ולח, הא?! ואז הם מספרים על איך שהם קמו בשבת ב-5 בבוקר לטיול אופניים (כן, הסוג הנאלח הזה של ישראלים שלובשים סנדלים גם ביום שבו כמעט אף אחד לא לובש סנדלים), ולא תאמינו מה הילד שלהם צייר בגן? כן, את הגן. ולפעמים הם עוברים למתקפה עליכם. נכון האוננות לילה שעושים לקראת יום העבודה הבא נמשכת יותר זמן בחמישי? אז מסתבר שקוראים לזה סופ"ש, והם מוכרחים לדעת מה עשיתם בו. וכדי מאד שזה מערב נסיעה ליד קיבוץ עם שם תנכ"י. ופעם יכולתי לעמוד בזה. הייתי אומר 4 פעמים "אה" בהתפעלות לקצב של Stayin' Alive, ומסביר שצפיתי כל הסופ"ש בסדרות כי האופניים שלי בתיקון, אחרת הייתי נוסע לקטוף רקפות ליד נחל יששכר ליד קיבוץ רחב הזונה. וזהו. כל מה שאני צריך לעשות זה להשמיע כמה אנחות. הם הרי אנשים פשוטים ולא יחשדו בכלום. אבל אני לא יכול, כי זה בודד מדי בצמרת. מילא, בסיפור על המלך הערום לפשוטי העם היה את הנחמה של צרת רבים. אבל במקרה הזה אני הוא פשוט העם היחיד בממלכה עם אינספור מלכים ערומים שמתהלכים סביבי ומצליפים בי באשכי מזג האוויר שלהם. חם ולח, הא?! אז אני לא יכול לעמוד בזה יותר ומאניש אותם. אני מעניק להם את מתנת המודעות. וכשאני רואה את עצמי דרך העיניים שלהם, שהן כעת העיניים הגאוניות, והבבירור לא אוטיסטיות, שלי, אני לא יכול יותר למכור "אה" גם לזונה מגמגמת. פלוס, הם בדיוק גילו שכל קיומם הוא שקר, והתקווה אינה עוד, ואני לא צריך את זה על הראש שלי. חחח, "אונס את כל הילדים שלהם." רק עכשיו הבנתי את זה.
אני מקבל את מה שאני. אני פרפקציוניסט שמחכה לגלגול חיים בו אני לא קירח כדי לעשות משהו עם עצמי, ובינתיים מתנער מכל אחריות, ומתלונן ללא הרף, ואם מישהו מחבריי מציע לעזור לי לעשות עם עצמי משהו, אני בסתר נוטר לו על כך טינה חומצתית לנצח.
האם אני אדם קטן? לא. זה היקום שגדול.
בימי חול הייתי קם ומיד יוצא לרכבת לאונ' ונשאר שם עד הלילה. כן, הייתי עדיין מאונן, אבל רק פעמיים שלוש לפני השינה כמו פקיד מנומס. ומה עם שבתות וחגים? אני לא יכול להיות במיטה, כי הפסיכיאטר אסר עליי להימצא בה מחוץ לשעות השינה, על מנת לא ליצור התניה השלילית. אי אפשר לצאת מהבית עד שעות הערב בגלל השמש הצורבת. הפלאפון שלי בתיקון מזה חודש. ואני לא יכול לעבור לדירה אחרת, כי אני עדיין משלם על הדירה בת"א, עיר שהפסדתי בה במהלך השנתיים האחרונות מעל 100 אלף שקלים.
תחילה ניסיתי להימצא בסביבה של אמא. אבל לא ניתן לתקשר עם המפלצת הזאת. כל מילה שאני אומר לה מוכרחה להיות עטופה במודעות אינטנסיבית של חירש חרדתי שעומד להפליץ בציבור. הסתגרתי בחדר. החלטתי שאני פשוט אעמוד ליד הקיר כאילו אני מגניב. הבטתי בכסא. רשמתי לעצמי מכתב מוטיבציה. הכנתי רשימה של פעילויות פשרה לא מלחיצות שלא קשורות לעבודה. רק רציתי לשרוף את הזמן על סדרה. התיישבתי על הכסא.
מיד התחלתי לאונן. היה לי יותר דה ז'ה וו מסיזיפוס. הבנתי אז - מעולם לא נטשתי את הכאוס. פשוט עצמתי לרגע את העיניים, ועכשיו שאני יודע את זה, אני לא חושב שיש טעם לעצום אותן שוב. התהליך שעברתי הוא ההפך מהאנשה. לא לקח הרבה זמן עד שגיליתי מחדש את האש, ובסופו של דבר קרסתי על הכסא, מקיז מעצמי מים אפלטוניים. הייתי מחוסר רוח חיים. לא יכולתי לעמוד בעוד שניה של זה. ואז באמת התחלתי לאונן. כשהשמש שקעה ניסיתי להקים את עצמי לסיבוב בחוץ. הרגשתי כאילו עברתי הפלה. הבטחתי לעצמי להתרכז אך ורק במטרה אחת בחיי: לא להתקרב למחשב ויהי מה. עליתי הבייתה בנחישות, ובאמת התחלתי לאונן. אני כבר לא צעיר, והזין הקירח שלי כבר לא יכל לעמוד בזה. אמנם הרווחתי עוד זמן כשעברתי ל-2 ידיים, ובסוף זה נגרר לכמה שעות של אוננות בסגנון וויקנד אט ברניז. למחרת קמתי ובאמת התחלתי לאונן. אם הייתי מעדכן אותכם לאורך היום בדיק פיקס, היה לכם עכשיו סרט אילם על השואה, כולל כל הסצנות של הפסנתרן. תנחשו מי בתפקיד אדריאן ברודי.
אני כלוא בתוך מערבולת. אין לי שום כלים לשליטה עצמית. בכל פעם שאני עומד לעשות משהו, אני עוצר לרגע לחשוב "מה אני הייתי עושה במקומי?". זה מרוויח לי כמה שניות של בלבול, אבל בסוף לא משנה כלום. וכך כל יום בבית החמיר את המצב שלי. הפרעת הכאב שלי חזרה כולל תחושות השיתוק. אני בקושי ישן. המצב הנפשי שלי התדרדר לשפל שלא הייתי בו מזה שנים. בנקודה מסוימת במהלך האוננות, הגעתי לרגע האנה-פרנקי הזה בו אני שומע את הצעדים של אמא שלי מתקרבים לחדר. היא עלתה עליי. קמתי במהירות להעמיד פנים שאני מקפל בגדים, אבל בכמה צעדים מהירים גרמתי לשפשוף בזין זרוע הכוויות שלי ופלטתי "אווה-אווה" בלתי נשלט, בדיוק כשאמא נכנסה והביטה בי במבט גרוטסקי שמשלב גועל ובלבול, כזה כמו שחיה עושה כשנוגעים בה מינית. באותו רגע הבנתי שטעיתי. אני לא יכול לקבל את מי שאני. ניסיתי למצוא בתוך עצמי כוח עליון להמשיך. נזכרתי במכתב שסבא פעם כתב לי. "אתה נכד טוב, אל. אני תמיד אהיה גאה בך, ולעולם לא אשכח או.. איך מאייתים אלצהיימר? עלצעמר? ככה?" זה לא עזר בכלל.
אני רוצה להשתנות. ולפני שתשפטו אותי, אני לא מתכוון ללהשתנות לטובה. זה לא מחזה על איש עסקים. אני רוצה להיות אכזרי יותר כלפי אמא שלי. אני רוצה לנקום בכל מי שיש לי טינה כלפיו, כך שהטינה תעבור אליו. אני רוצה להתכחש לכשרונות שלי, כדי שאוכל להתרחק מהפגמים שלי. אני רוצה להיות מסוגל לנטוש את כל מה שאי פעם הכרתי. להתחיל לחיות חיים שונים לחלוטין, בלי לספור נקודות, ולהקיף את עצמי באנשים עד שלא ישאר מקום למחשבות. אני רוצה לדעת איך שוכרים דירה. מה שואלים, ואיך מטפלים בכל הלוגיסטיקה והביורוקרטיה. ומעל הכל אני רוצה לדעת מה אני באמת רוצה. המחיר של ההצלחה של השקרים שלי הוא שהסתרתי את האמת גם מעצמי. אני לא בטוח שעוד יש לי בכלל רצונות. כל מה שאני מרגיש כשאני מחפש אותם זה געגוע חזק למשהו שמעולם לא היה קיים.
...
אוקיי, עכשיו למשל זה היה רגע מושלם עבורכם להגיד לי שאני טיילר דרדן. אני לא כועס, פשוט... לא נורא. קורה.
חבר מהאוניברסיטה הציל את חיי. הוא נסע לחופשה, ואני כבר יומיים בבית שלו בת"א, משקה לו את העציצים ומטייל עם הכלבה שלו, סקיילר. היום זה יום ההולדת שלי. קיבלתי את כל מה שרציתי שזה להיות רחוק מאמא והמחשב, "ובכלל, היה לנו יום לא רע, נכון סקיילר?"
"אני רק מנסה להבין לגביי הטיול מקודם. כשאמרת שאם דברים בחיים שלך היו מסתדרים אחרת, אני הייתי זאת שהייתה אוספת אחריך... איך בדיוק, כלומר.. אני עדיין הייתי כלב, או ש..?"
"אוח, מספיק עם ההאנשה הזאת. ומספיק עם המבטים הגרוטסקיים."
עוד יומיים אשוב אל אמא, ואין לי שום תוכנית, כך שאני הולך לעבור את הגיהנום הזה במשך כמה חודשים, והחלק הכי מצחיק הוא שלא ברור אם אם יישאר ממני משהו. כן, אני יודע, אם רק אמצא את האומץ לעזוב את אמא, ואבנה חיים שמתאימים לי, ואעשה יותר דברים שאני אוהב לעשות ובסדר, בסדר, תשמרו משהו לטד טוק שלכם. זה לא עובד ככה. בכל אופן, כל אלה הן מחשבות למחר. וזה מספיק כתיבה לערב אחד. זה יום ההולדת שלי, וכל מה שאני הולך לעשות זה להשתכר, לדחוף פסטרמה לכיסים שלי ולרקוד טוויסט עם סקיילר.
אווה אווה.
פספוסים
"לעולם לא אשכח אות... איך מאייתים אלצהיימר? אלצהיימר? ככה?"
***
"אני הוא זה שדופ- בלעעח. הרסתי את זה. שוב."
"אני הוא.. חחחחח"
"אני חחח"
".... חחחחחחחחח"
***
שרתי בין הטייקים "אה אה אה אה, סטיינג אלייב סטיינג אלייב", והוצאתי לשון למצלמה.
***
רוסיאן: קאט! אדריאן, בייבי, אתה אמור לירוק את הקצף רק כשאל מתחיל לבכות."
"i'm sorry"
"אל תהיה סורי, פשוט תירק. אתה חושב שאתה מסוגל לעשות את זה? אל, מה איתך, בובל'ה, הכל טוב?"
"אני לא חושב שאני מסוגל לעשות את זה יותר, רוסיאן."
"אל תדבר שטויות. אתה הורג אותנו פה. מריל פאקינג סטריפ."
"אני לא יודע, רוסיאן. אני.."
"היי, מי צפה היום 6 פעמים בוויקנד אט ברניז? הא? מריל סטריפ זה מי."
"הזין שלי נראה כמו זין של כלב. זה כל כך כואב."
"אל, אף רופא לא יכול כבר להבדיל בין הפרוסטטה והכבד שלי, הבכור שלי נכנס עכשיו לכלא, ואתה יודע, הוא ילד טוב, אבל לא הכל בסדר שם למעלה, השתחרר מבית חולים על נפשי, מבין מה אני אומר, הפרה מטילה ביצים וכל זה, ומשכנתי את הציצים של אשתי החדשה בשביל להשיג קרוון פרטי לפני-סנפיר הזה פה שמשחק זין, סליחה על הצרפתית שלי, כמו שחמתי יודעת לסתום את הפה המזוין שלה. אז פעם אחת מישהו יכול להיות בצד שלי, אל? .... יפה. אקשן!"
***
"קאט! אל, זה האשך שלך."
"אני לא יכול יותר, רוסיאן."
"אל, אני חייב סכומי עתק לחמישה פרוקטולוגים, ויש לי מורה ליוגה בתא המטען בחניה כפולה. אז אלא אם אתה מכיר סוס שיכול לרוץ מהר כמו יהודי שרואה שקל, מה דעתך על להפסיק לאונן עם האשך שלך, ולהיות מריל! פאקינג! סטריפ!"
"לא, רוסיאן. אני מצטער. זה נגמר."
"אתה מותח אותן. שכה יהיה לי טוב. אתה מותח אותן. אתה מותח את הביצים השעירות שלי. היי כולם, אפשר להפסיק לעבוד. בואו נשתה מרגריטות וננוח תחת הצל שמתחת לביצים המתוחות שלי."
הוא סקר את המבטים המבועתים של אנשי צוות ההפקה. אחת המאפרות החלה לבכות והקיאה על סניה, נער השירותים. "מה קרה? עומדים לי פה כמו חמישה קופים בשיחת ועידה. נפל לכם החוש הומור?! לא היו בדיחות בבית ספר לבלרינות?! הוא צוחק איתכם. הכל טוב. אל תלשינו לכומר. אל בחיים לא היה מסכן את ההפקה הזאת. הוא פשוט אוהב לתת לנו להזיע. קלאסיק דרדן! קלאסיק דרדן."
הוא רכן ולחש לאוזני "אני הולך להכין לעצמי צמיד מפי הטבעת שלך."
בלעתי רוק והזדקרתי במושבי. "כן! חח הייתם צריכים לראות את פרצופי הבלרינות שלכם! אל תדאגו, זה רק עוד אחד מהשטיקים המשוגעים שלי. אתם מכירים אותי - טיילר דרדן. יאבאדאבאדו!"
***
"קאט!"
"בבקשה, רוסיאן. לא עוד."
"אל, יש לי דודן בפילדלפיה שעובד בחנות משכון עם כמה שחורים ..."
"בסדר, בסדר."
***
שב, ובו, שב. כלב טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: