תרשו לי לחרוג ממנהגי לדבר על פוליטיקה כדי לחזור להרגל ישן ולדבר על הצבא, וכמו כן להמליץ על סרט טוב.

הסרט "אפס ביחסי אנוש" שכתבה וביימה טליה לביא מספר על מה שקורה במשרד השלישות במחנה שיזפון. החיילת זוהר (דאנה איבגי) מודעת לזה שתפקידה על גבול המיותר, והיא מעבירה את זמנה בהעברת זמן ובהתנגחות עם המערכת; דפי (נלי תגר) היא חיילת שקשה לה עם שיזפון וחולמת על מעבר לקרייה, ועד אז היא מתפקדת כמש"קית גריסה; הקצינה רמה (שני קליין) היא המפקדת של המשרד, והיא לוקחת את התפקיד שלה באופן קשה (כמו כל קצין בצה"ל). משם, הכל הולך כפי שהוא הולך בצבא המוסרי בעולם: עקום. ממש.

בהתחלה, כשראיתי את הטריילר, הייתי בטוח שמדובר בגרסא קולנועית לסדרת הטלוויזיה "פרופיל 64", סדרה שמספרת על קצין קרבי שהודח מהיחידה שלו והולך לפקד על קורס מודיעין לבעלי פרופיל נמוך במיוחד, כשהקומיות נובעת מהפער שבין מה שהקצין מכיר מהשטח לבין מה שקורה אצל אנשים שהפרופיל שלהם נמוך מ-72. הסדרה אמנם הראתה מצב אבסורדי, אבל הראתה דיי במדויק מה מתרחש אצל 70 אחוזים מחיילי צה"ל (זה לפחות המספרים שמספרים לנו עליהם בטירונות). אבל מסתבר ש"אפס ביחסי אנוש" עושה הרבה יותר מזה - הוא לא עושה שום דבר מיוחד.

מה פירוש? כל מה שהסרט הזה עושה זה לקחת את מה שקורה בצה"ל ולחבר לו סיפור מסגרת: כל אחד הכיר את החייל או החיילת שהיו מוכנים להגיד לקצינים את האמת בפרצוף ולחטוף על הראש בגלל זה; כל אחד מכיר את החיילים ששנאו שנאת נפש את הבסיס שלהם ואת על הדרכים בהם הם ניסו לצאת משם ואם אפשר גם מצה"ל; אבל יותר מכל - כל אחד הכיר את הקצינים שהיו נשמעים כמו ערימת קלישאות שהם למדו בבה"ד 1, עם השפה הקלוקלת ("כימים וכלילות" - הברקה), אחוות היחידה הלא קשורה, ובקיצור, קצינים יקרים, אתם מכת מדינה. וכמובן, לא נשכח שתמיד מי שנמצא אשם בסוף זה הש"ג.

וזה מצחיק, כי זה כל כך מוכר. כל אחד מזהה שם את עצמו, וצה"ל מוצג בשיא טמטומו וחוסר יכולתו לתפקד, כשהשלישות היא רק דוגמא מייצגת, על שלל החיילים המיותרים שהיה אפשר לשלוח לעשות תואר ו/או לעבוד, וככה לחסוך לכולם כסף ועוגמת נפש. את כל זה הסרט עושה בסרט שכולל כמעט ורק נשים, על מדים, אבל מצליח להימנע מסקסיזם. אבל הסרט עושה יותר מרק להצחיק: הוא עושה סאטירה אמיתית, כזו שצוחקים ממנה, אבל גם חוטפים ממנה אגרוף חזק בבטן. כי זה מצחיק, אבל אז נזכרים שכולנו הכרנו את החיילים האלו שסבלו ממצוקה נפשית, שלא באמת רצו להיות חיילים, ושכולם פשוט התעלמו מהמצוקה שלהם, ולא רק הקצינים אלא גם חלק מחבריהם ליחידה שראו בהם "מפונקים" ו"בכיינים".

מדובר בסרט שבאמת, למעט כמה סצנות שבכל זאת הולכות לכדי אבסורד (והן לא רבות), מציג פשוט בצורה מדויקת את מה שקורה בצבא, את כל מה שרע בצבא, ומוסיף קצת פאנצ'ים כדי שלקהל יהיה קצת יותר קל לעכל את מה שעולה מולו. איני יודע אם זו הייתה הכוונה של יוצרת הסרט טליה לביא, אבל בהתחשב בעובדה שהיא כבר עשתה סרט קצר על נושא של התאבדויות בצבא, לא אתפלא אם אכן לכך כיוונה. אבל גם אם היא התכוונה למשהו אחר, זה מה שיצא. בשורה התחתונה, המלצתי היא להראות את הסרט הזה לכל קצין שאחראי על יותר משלושה חיילים, ולאחר מכן להגיד לו "זה מה שקורה גם אצלכם בבסיס, וזה קורה בין השאר גם בגללכם, אז תתחילו לטפל בזה". אבל גם אתם יכולים לראות אותו, לא יזיקו לכם שעתיים של כיף.