אין הרבה מה לומר בימים שכאלה. הלב כואב על שלושה נערים תמימים, אזרחים, חפים מפשע, שלא עשו שום דבר רע, ונרצחו על-ידי שני טרוריסטים. אפשר לדבר עד מחר על זה שאסור היה להם לנסוע בטרמפים ועל זה שהם בכלל לא אמורים לגור בשטחים, אבל זו פשוט האשמת קורבן קלאסית - יש גורם אחד שאשם בחטיפה וברצח, ואלו הרוצחים. באמת שכואב הלב על שלושתם, ולא נותר אלא להביע תנחומים ולהביע תקווה שאלו הקורבנות האחרונים, בידיעה דיי ברורה ומצערת שהם כנראה לא יהיו.

אבל יש דבר אחד שאני מרגיש בכל זאת צורך לדבר עליו: הרצון של רבים "להיכנס באמ-אמא של הפלסטינים" כדי ללמד את חמאס לקח. אין לי כוונה להגיב לדרישה הזו בנימוקים מתחום המוסר. נימוקים מתחום המוסר ברגעים כאלו לא ממש עובדים, ולכן אנסה להשתמש בנימוקים של פרקטיקה. קוראים יקרים, אני יודע שהרצון של כה רבים מכם להיכנס בלי אבחנה בכל פלסטיני שחי בגדה או ברצועה לא בא מרוע אלא מכאב על שלושה נערים תמימים שנרצחו, אבל המהלך הזה פשוט לא יעבוד.

צריך קודם להבהיר: חמאס הוא ארגון טרור לכל דבר ועניין, אנשיו הם לא לוחמי חופש, צריך לפגוע בארגון הזה ככל הניתן וביום שבו חמאס ייפול אני אזמין את כל הקוראים למסיבה עד אור הבוקר (בתקווה, כמובן, שלא יעלה במקומו ארגון טרור חדש). אבל, הרצון לאמלל לכל הפלסטינים כולם את החיים פשוט לא יסייע בהפחתת הטרור. הרבה טוענים שהדבר נעשה כאמצעי לחץ על האוכלוסייה, כדי שזו תקיא מתוכה את חמאס, אבל האם זה אי פעם עבד? ילד פלסטיני קטן שיתעורר באמצע הלילה בגלל פעולה של חיילים, שייכנסו, יהרסו לו את הבית ויעצרו את אבא שלו (קראתי הרבה מאוד קריאות לעשות דברים בסגנון, ויש עדויות שזה גם קורה בכל מקרה) - הילד הזה לא יקשר את זה לעובדה ששני פעילי חמאס ביצעו רצח ויבין שכדאי להתרחק מחמאס כי הם עושים צרות. הילד הזה יזכור אנשים במדי הצבא הישראלי שהורסים לו את הילדות, וקשה להגיד שזה יגרום לו לאהוב אותנו. יש כאלו שיטענו ש"בכל מקרה הילד הזה יגדל להיות מחבל". יכול להיות שכן, יש הרבה ילדים שבלי קשר לכלום גדלים על שנאה לכל מה שקשור לישראל. אבל, פעולה כמו זו שכל כך הרבה קוראים לבצע, זו הדרך להבטיח שהוא באמת יגדל להיות מחבל.

גם הרעיון הזה של ענישה קולקטיבית לא באמת עובד. תיזכרו רגע בשירות הצבאי שלכם, לכל אחד ששירת בצה"ל היה איזה רגע שאיימו עליו ועל הקבוצה שלו (קורס/פלוגה/מחלקה/מה שלא יהיה) בעונש קולקטיבי, ואולי גם הוציאו את האיום לפועל פעם אחת כדי להראות רצינות. האם זה מה שהפך אתכם לחיילים למופת? אל תשקרו לעצמכם. יכול להיות שהמטומטם שהביא עליכם את העונש זכה לאיזו "שמיכה", אבל: א. שנאתם גם את מי שהביא עליכם את העונש (הסמכות הפיקודית); ב. הבנתם שאין יותר מדי טעם להתאמץ לא להסתבך בצרות, כי מספיק שמטומטם אחר לא יתאמץ כדי שגם את תחטפו. אתם חושבים שפה זה יהיה אחרת? איזו סיבה תהיה לפלסטינים לא לעשות צרות ואולי אפילו לשתף פעולה עם הישראלים, אם בגלל שני אנשים מעלים את כל חברון בלהבות? ושוב, השנאה לישראל רק תגבר.

כן, יש שנאה לישראל כבר עכשיו ויש פלסטינים שגם אם נצא מהשטחים ונדאג להם לאספקת גלידה לכל הקיץ ישנאו את ישראל ויחלמו על השמדתה. אבל, לנהוג בצורה לא מרוסנת כפי שכה רבים רוצים רק יגביר את השנאה ויבטיח שנחיה על החרב עוד דור. בספרו "להכיר את חמאס", שלומי אלדר סיפר שהוא נפגש (דומני מתישהו בתקופה שבין חיסול אחמד יאסין לבין ההתנתקות, אבל אני לא זוכר) עם איסמאעיל הנייה, כדי לדבר איתו על רעיון שהיה אז בהנהגה, להציע לישראל הפסקת אש לשלושים שנה. הדבר לא יצא לפועל, כמובן, חמאס הקצין ואנחנו כאן עם כל הדם שנשפך, אבל שווה לראות מה היה להנייה להגיד בתשובה לשאלה מה יקרה בתום שלושים השנה האלו. הנייה אמר, לא במילים מדויקות אלו, שעוד שלושים שנה יהיה פה דור אחר, כזה שלא גדל על אלימות ושנאה, ואז מי יודע לאן זה יוביל? נכון, זה הנייה שאמר את זה, אבל אם לרגע לא עושים אד הומינם, מבינים שיש משהו בדבריו: הרבה יותר קל להגיע לאלימות ושנאה כשגדלים על אלימות ושנאה. מי שרוצה להיכנס במשפחות של פלסטינים חפים מפשע, מבטיח שגם לדור הבא יהיה הרבה חרא לאכול והרבה דם לשפוך.

הרבה כמובן ירוצו להראות לי מבצעים כמו "חומת מגן" או את המבצעים בעזה שהקטינו את הטרור. איך "אמר" שמעון פרס בתשדירי הבחירות של הליכוד בכיכובו של ספי ריבלין? כן ולא. מבצע "חומת מגן" אמנם עזר לבלום את האינתיפאדה, אבל האם הטרור נפסק? האם הפסקנו לשמוע פעם בשבוע בערך על עוד פיגוע שסוכל? ובקשר ל"עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", האם בדרום המונח "צבע אדום" חזר למשמעותו הנורמטיבית? לא. האחריות, כמובן, היא על מי שמבצע את הטרור, כי אין הצדקה לטרור. אבל, האם לא כדאי, במקום להמשיך את מעגל השנאה הזה, לנסות לעצור אותו? כן, זה ייקח זמן עד שהשנאה תיחלש ממש, אבל האם אנחנו רוצים לבחור באלטרנטיבה שפירושה חיזוק השנאה?

יש שתי אפשרויות לסיפור הזה: או שפעם בכמה שנים תוגדש הסאה ואנחנו נצא לעוד מבצע שיבטיח לנו כמה שנים של שקט יחסי, עד הפעם הבאה, או שנחפש דרך אחרת להתמודד עם זה, שתעזור בטווח הארוך. מהי הדרך האחרת? קטונתי. יכול להיות שזה צריך להיות מבצע כירורגי אך נרחב, ויכול להיות שזה משהו אחר. זה לא יהיה פשוט, זה לא יהיה קל, זה ייקח זמן אבל אם גם לכם נמאס פעם בכמה שנים להיות מוקפצים למילואים בלי התראה, אם גם לכם נמאס מדם שנשפך, אם גם לכם נמאס ממציאות מטורפת - חוששני שאין בררה. פתרון ה"נשבור להם את העצמות" אולי עובד בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך הוא רק מזמין עוד סבב כזה. מלחמת לבנון השנייה היא מקרה יוצא דופן של משהו שעדיין מצליח להחזיק, אבל גם שם כבר מתחילים להיראות הסדקים. אני רוצה שלילדים של היום יהיה בטוח לחיות, אבל אני רוצה שגם לילדים שלהם יהיה בטוח, ובשביל זה צריך דרך אחרת.

אני רוצה שהנערים האלו יהיו הקורבנות האחרונים של הסכסוך הזה. הם כנראה לא יהיו, אבל "לשבור לכולם את העצמות" רק מבטיח שהם באמת לא יהיו. יש לפגוע בחמאס, וצריך לעשות את זה תוך מינימום של חיכוך באוכלוסייה חפה מפשע, כדי לא להבטיח שאותו ילד פלסטיני יהפוך למפגע הבא.