שלום לכם.

אוגניה החליטה להעביר לי שרביט, ולפי חוקי המשחק צריך לספר על ספרים שהשפיעו עליי במיוחד. כדי להימנע מצ'יזיות מיותרת, אנסה שזה לפחות יהיה מצחיק, אבל אני ממש לא מבטיח שכך יהיה. אז בבקשה:

סדרת ספרי הארי פוטר מאת ג'יי קיי רולינג: את הספרים האלו התחלתי לקרוא כמה שנים אחרי כל האחרים, כשמה שעיכב אותי הייתה הגישה העילאית והמתנשאת שהייתה לי בילדות (טוב, בסדר, אז לא רק בילדות) שאם יש משהו שיש עליו קונצנזוס אז כנראה שיש בו משהו לא בסדר. אחרי שהתחלתי לקרוא את הספרים נפל לי האסימון שלפעמים לקונצנזוס יש טעם סביר. אל תבינו אותי לא נכון, הארי פוטר הוא בעיניי אחת הדמויות הכי מעצבנות שידע עולם הספרות, ובחיי שאם וולדמורט היה הורג אותו לא הייתי מזיל דמעה (וסליחה אם עשיתי למישהו ספוילר). אבל, בכל זאת, אלו ספרים שנהניתי לקרוא, אז כנראה שכדאי לשפוט לפי הטעם ולא לפי כמה אנשים אוהבים את זה (תעזבו אותי בשקט, הייתי אז בן עשר, למה אתם בדיוק מצפים?).

החטא ועונשו מאת פיודור דוסטויבסקי: כי עם כל הכבוד לקונצנזוס, צריך לזכור שיש קלאסיקות שהן פשוט overrated.

יש אלוהים? מאת ריצ'רד דוקינס: כן, אני יודע, ריצ'רד דוקינס מתגלה בתקופה האחרונה כקסנופוב וסקסיסט שלא היה מבייש את ארצות הברית של שנות החמישים, אבל למזלי אף פעם לא הייתי בקטע של פולחן אישיות ואד הומינם, ככה שאני לא רואה איך זה מוריד מטיעוניו יותר מדי, ובסך הכל מוכיח שגם אתאיסטים יכולים להיות שמוקים מהשורה הראשונה. בכל מקרה, מעבר לכך שהספר עזר לי לעשות את הצעד הסופי לאתאיזם אי שם לפני כמה שנים, הוא טבע בי את המשפט "למה לא ללמד את הילדים לחשוב?". נימוקים לדברים שאני מאמין בהם חיפשתי גם לפני זה, כי בכל זאת כתבתי מאמרים עוד קודם לידיעתי על קיומו של הספר, אבל זה גרם לי לשנות גישה לציונות: שמתי לב פתאום שמצדיקים באמצעות הציונות כל דבר שיש עליו ביקורת (והביקורת טוענת לפוסט-ציונות, כי איך אפשר בלי?), למרות שלפעמים כל קשר בין השניים ברור פחות מהמצע האחרון של הליכוד, והתחלתי לשאול שאלות. בקיצור, מפה לשם, לא הפכתי לאנטי-ציוני או לפוסט-ציוני, אבל מבחינתי ציונות היא אידאולוגיה נטו, שאפשר להאמין בה ואפשר שלא והכל בסדר כי פלורליזם וזה, אבל לא מדובר בתורה שירדה מהשמיים אז אולי כדאי להפסיק לעשות ממנה כזו. אתם מוזמנים להגיד שאני לא ציוני, ממש לא אכפת לי.

הכרעות גורליות מאת איאן קרשו: נכון מדיי פעם אני מביא איזושהי דוגמא היסטורית או עושה פוסטים לא מצחיקים עם מנהיגי עבר שכותבים מכתבים לאהבלים שמתיימרים להנהיג את המדינה הזו? אז תאשימו את הספר הזה, הוא זה שגרם לי להבין שאני אוהב היסטוריה.

האיש במצודה הרמה מאת פיליפ ק. דיק: כי מסתבר שאפשר לקחת רקע מעניין כמו היסטוריה חלופית בה מדינות הציר שמנצחות במלחמת העולם השנייה, ולהרוס את זה עם עלילה מחורבנת.

ויש עוד הרבה, אבל אם הגעתם עד כאן זה מפתיע.

את השרביט אני מעביר לחזקוש ישורון, כי צריך שמשהו יגרום לו לעדכן את הבלוג.