הגיע הזמן לעוד סיפור תנ"ך בציניות. והפעם: דוד וגוליית. תיהנו.

דוד וגוליית

יום אחד אלוהים ישב על המרפסת וצפה על עם ישראל.

"וואו, אני שונא אותם." אמר אלוהים.

"למה?" שאל המלאך מיכאל.

"כי הם חושבים שאני חושב שהשמש זורחת לי מהתחת," אמר אלוהים. "רק מטומטם ירצה את כל הקורבנות האלו. זה אפילו לא מגיע אליי, זה סתם נשרף."

"אז מה תעשה?" שאל מיכאל.

"מה עם הז'לוב הזה, שעובד כסבל בהוצאה לפועל?" שאל אלוהים. "הפלישתי."

"גוליית?" שאל מיכאל.

וכך סוכם: גוליית יצטרף לצבא הפלישתים, ובגלל שהוא תוצאה לא נעימה של הזרקת הורמונים בכמויות גדולות, הוא היה מספיק גדול בשביל למחוץ למישהו את הראש. הרעיון היה שגוליית יעזור לפלישתים לחסל את עם ישראל, ובכך לגאול את אלוהים מהסבל הזה.

אבל הייתה בעיה: לגוליית, מלבד בעיות הורמונים, הייתה בעיה שהשתן נהג תדירות לעלות לו לראש. הוא החליט שהוא המנהיג של הפלישתים (ולא שמישהו ניסה לערער על המעמד הזה), והציב אתגר לישראל: אם אדם בודד מישראל יוכל לנצח אותו, הישראלים ניצחו, אבל אם גוליית ינצח (כאילו דה), הפלישתים ניצחו.

"מאיפה אני מוצא ז'לוב כזה מישראל?" שאל שאול המלך.

ואז דוד נכנס. דוד היה נער שליחויות קטן, צנום וההוכחה שג'ינג'י זה אופי. הוא בדיוק הביא ציוד לחיילים.

"למה אתה צריך ז'לוב?" שאל דוד.

"למה? אתה מכיר מישהו?" שאל שאול.

"לא, אני סתם דוחף ת'אף."

"זה חושב שהוא עיתונאי," הסביר אחד היועצים, שהכיר את אביו של דוד.

"תחפף, ילד," אמר שאול.

"נו, תגיד."

"לא."

"תגיד."

"לא." "נו! תגיד כבר!"

"בסדר, בסדר, קרצייה," אמר שאול. "אתה באמת עיתונאי. גוליית רוצה שנמצא מישהו שיילחם בו. אם ננצח, הפלישתים יעזבו אותנו בשקט."

"תן לי."

"לא."

"תן לי."

"לא."

"תן לי."

"ילד, אני אתן לך מכות אם לא תסתום," אמר שאול.

"שמע, אני יודע לנצח הרבה אנשים," אמר דוד. "פעם אפילו ניצחתי דוב."

"את דב נבון?" שאל שאול. "מישהו צריך לומר לו שמה שהוא עושה זה לא משחק."

"דב אמיתי," אמר דוד. "שאל את היועץ."

"הוא ניצח." אמר היועץ. ומלמל לעצמו שזה היה דב כמעט מת.

וכך דוד, חמוש ברוגטקה, אבן ומצלמה הגיע לשדה הקרב.

גוליית, כמובן, נורא נעלב מהדרדק הזה ששלחו מולו.

"הם שולחים מולי עיתונאי?!" שאל גוליית. "מה הוא כבר יכול לעשות?! להציג את ההרג שלו כלא הומאני?!"

"בוא, בוא, צוציק," אמר דוד.

גוליית, כמובן, לא נשאר חייב, וקילל את אלוהיו של דוד.

"עד כאן," אמר אלוהים שצפה בקרב. "אולי אני כן חושב שהשמש זורחת לי מהתחת, אבל אף לא מעליב אותי!"

דוד לקח את הרוגטקה וזרק את האבן על גוליית. דוד כמובן היה עקום כמו השכל של עמיר פרץ, אבל בגלל שאלוהים החליט להעניש את גוליית, האבן עפה ישר למצח של גוליית, ולמרות שהיא הייתה קטנה כמו השכל של עמיר פרץ, היא איכשהו הרגה את גוליית. דוד, כמו כל שאר אנשי התקשורת, היה מניאק לא קטן, אז הוא לקח את החרב של גוליית, וכרת באמצעותה את הראש של גוליית.

כתוצאה מכך דוד הוכתר למלך ישראל, וזה גרם לכך שבעיית השתן של גוליית תעבור אליו.

מילא, אנחנו רגילים.