שר האוצר יאיר לפיד נורא רצה לעזור למפוטרים ממפעל המגבות בערד, אז הוא התקשר לכל בעלי המפעלים. הוא מספר שכאשר הוא דיבר עם דן פרופר מאסם הם דיברו "לא על עסקים" אלא "על ערכים ועל ציונות ועל מחויבות לקהילה". פרופר נורא התרגש, כך לפיד, ואמר שגם ככה אסם מתכננת לבנות מפעל חדש ושהוא פשוט לא חשב על ערד, אבל אם זה המעשה הציוני הנכון הוא "נענה לאתגר". לי, כמובן, לא נשאר אלא לדמיין איך נראתה השיחה הזו:

טלפון מצלצל

פרופר: (עונה לטלפון) הלו?

לפיד: שלום, זה דן פרופר?

פרופר: מדבר.

לפיד: שלום, זה שר האוצר יאיר לפיד.

פרופר: שלום, איך אני יכול לעזור לך?

לפיד: צריך להקים מפעל בערד.

פרופר: למה?

לפיד: כי נסגר להם מפעל ויהיו שם מלא מובטלים.

פרופר: וזה אכפת לי כי...

לפיד: אתה לא רוצה לעזור להם?

פרופר: לא דחוף לי.

לפיד: אבל אולי בכל זאת? אני צריך לצאת טוב.

פרופר: שמע, אנחנו בכל מקרה מתכננים להקים מפעל חדש, אבל אני לא חושב שערד היא המקום האידאלי לכך.

לפיד: אני מבקש ממך, תפרגן באיזה מפעל בערד.

פרופר: למה לי?

לפיד: כי זו משימה ציונית.

פרופר: שכנעת אותי.

לפיד: באמת?

פרופר: כן, כן. חשבתי ללכת רק לפי רעיונות של רווח וכאלה, אבל הדיבורים שלך על ציונות כל-כך ריגשו אותי שהחלטתי לעזוב את כל השיקולים האלה ולבנות מפעל בערד.

לפיד: באמת? אני ממש מודה לך.

פרופר: נראה לך?! אתה באמת חושב שטייקונים ומנכ"לים, שמאיימים כל שני וחמישי לעזוב את המדינה אם לא תורידו להם עוד קצת מסים, שמים קצוץ על ציונות?

לפיד: אבל... אבל...

פרופר: חוץ מזה, מה יותר ציוני בבניית מפעל בערד מאשר בבניית מפעל במצפה רמון? שערד נמצאת בכותרות עכשיו?

לפיד: זה לא עובד ככה?

פרופר: יאיר, עשה לי טובה, רד ממני.

לפיד: אין לך ערכים?!

פרופר: יש לי, אני משתדל לא לשלב אותם בעסקים.

לפיד: אבל איפה הציונות שלך?

פרופר: אתה מכיר עוד מילים?

לפיד: אבל ציונות זה חשוב.

פרופר: מה זה בכלל?

לפיד: לעשות דברים טובים במדינת ישראל, לא?

פרופר: קודם כל, לא. דבר שני, מי קבע שדווקא מפעל בערד זה המעשה הנכון? יש עוד המון עיירות פיתוח נחשלות בדרום ובצפון.

לפיד: בסדר, נגיע אליהן כשהן ייקלעו למשבר מתוקשר, מה בוער לך?

פרופר: אתה באמת חושב שאני הולך להקים מפעל בכל פעם שמפעל כלשהו יפשוט רגל?

לפיד: לא נמאס לך להיות זבל פוסט-ציוני?

פרופר: חכה רגע, אני הולך להביא ויסקי.

לפיד: למה?

פרופר: משחק שתייה: בכל פעם שאתה אומר "ציוני", "ציונות" או משהו כזה, אני שותה כוס.

לפיד: למה זה חשוב עכשיו?

פרופר: תאמין לי שאם אתה רוצה שהשיחה הזו תפנה לטובת הכיוון שאתה מעוניין בו אתה צריך אותי שיכור.

לפיד: מגניב. ציוני, ציונות, ציוני, ציונות, ציוני, ציונות, ציוני, ציונות, ציוני, ציונות. עכשיו אתה מוכן להקים מפעל בערד?

פרופר: לא.

לפיד: לא באמת הבאת ויסקי, נכון?

פרופר: אני נראה לך מטומטם?

לפיד: קיוויתי.

פרופר: אני לא לוקח לך את התפקיד.

לפיד: אולי בכל זאת?

פרופר: שאלה: נכון שברגע שיהיה צריך להגן על האינטרסים שלי בכנסת ובממשלה אתה תהיה שם בשבילי?

לפיד: ברור.

פרופר: במחשבה שנייה, לבנות מפעל בערד זה באמת יותר ציוני.

סופ"ש נעים לכולם.

שלום לכם.

אוגניה החליטה להעביר לי שרביט, ולפי חוקי המשחק צריך לספר על ספרים שהשפיעו עליי במיוחד. כדי להימנע מצ'יזיות מיותרת, אנסה שזה לפחות יהיה מצחיק, אבל אני ממש לא מבטיח שכך יהיה. אז בבקשה:

סדרת ספרי הארי פוטר מאת ג'יי קיי רולינג: את הספרים האלו התחלתי לקרוא כמה שנים אחרי כל האחרים, כשמה שעיכב אותי הייתה הגישה העילאית והמתנשאת שהייתה לי בילדות (טוב, בסדר, אז לא רק בילדות) שאם יש משהו שיש עליו קונצנזוס אז כנראה שיש בו משהו לא בסדר. אחרי שהתחלתי לקרוא את הספרים נפל לי האסימון שלפעמים לקונצנזוס יש טעם סביר. אל תבינו אותי לא נכון, הארי פוטר הוא בעיניי אחת הדמויות הכי מעצבנות שידע עולם הספרות, ובחיי שאם וולדמורט היה הורג אותו לא הייתי מזיל דמעה (וסליחה אם עשיתי למישהו ספוילר). אבל, בכל זאת, אלו ספרים שנהניתי לקרוא, אז כנראה שכדאי לשפוט לפי הטעם ולא לפי כמה אנשים אוהבים את זה (תעזבו אותי בשקט, הייתי אז בן עשר, למה אתם בדיוק מצפים?).

החטא ועונשו מאת פיודור דוסטויבסקי: כי עם כל הכבוד לקונצנזוס, צריך לזכור שיש קלאסיקות שהן פשוט overrated.

יש אלוהים? מאת ריצ'רד דוקינס: כן, אני יודע, ריצ'רד דוקינס מתגלה בתקופה האחרונה כקסנופוב וסקסיסט שלא היה מבייש את ארצות הברית של שנות החמישים, אבל למזלי אף פעם לא הייתי בקטע של פולחן אישיות ואד הומינם, ככה שאני לא רואה איך זה מוריד מטיעוניו יותר מדי, ובסך הכל מוכיח שגם אתאיסטים יכולים להיות שמוקים מהשורה הראשונה. בכל מקרה, מעבר לכך שהספר עזר לי לעשות את הצעד הסופי לאתאיזם אי שם לפני כמה שנים, הוא טבע בי את המשפט "למה לא ללמד את הילדים לחשוב?". נימוקים לדברים שאני מאמין בהם חיפשתי גם לפני זה, כי בכל זאת כתבתי מאמרים עוד קודם לידיעתי על קיומו של הספר, אבל זה גרם לי לשנות גישה לציונות: שמתי לב פתאום שמצדיקים באמצעות הציונות כל דבר שיש עליו ביקורת (והביקורת טוענת לפוסט-ציונות, כי איך אפשר בלי?), למרות שלפעמים כל קשר בין השניים ברור פחות מהמצע האחרון של הליכוד, והתחלתי לשאול שאלות. בקיצור, מפה לשם, לא הפכתי לאנטי-ציוני או לפוסט-ציוני, אבל מבחינתי ציונות היא אידאולוגיה נטו, שאפשר להאמין בה ואפשר שלא והכל בסדר כי פלורליזם וזה, אבל לא מדובר בתורה שירדה מהשמיים אז אולי כדאי להפסיק לעשות ממנה כזו. אתם מוזמנים להגיד שאני לא ציוני, ממש לא אכפת לי.

הכרעות גורליות מאת איאן קרשו: נכון מדיי פעם אני מביא איזושהי דוגמא היסטורית או עושה פוסטים לא מצחיקים עם מנהיגי עבר שכותבים מכתבים לאהבלים שמתיימרים להנהיג את המדינה הזו? אז תאשימו את הספר הזה, הוא זה שגרם לי להבין שאני אוהב היסטוריה.

האיש במצודה הרמה מאת פיליפ ק. דיק: כי מסתבר שאפשר לקחת רקע מעניין כמו היסטוריה חלופית בה מדינות הציר שמנצחות במלחמת העולם השנייה, ולהרוס את זה עם עלילה מחורבנת.

ויש עוד הרבה, אבל אם הגעתם עד כאן זה מפתיע.

את השרביט אני מעביר לחזקוש ישורון, כי צריך שמשהו יגרום לו לעדכן את הבלוג.

שלום לכם.

יום כיפור עוד רגע נכנס, אז רגע לפני שכל המאמינים שביניכם מכבים את המחשב, הולכים לבית הכנסת ומתחילים לצום (אם אתם רוצים אתם יכולים לתת לי את האוכל שאתם לא אוכלים), רציתי לבקש מכמה אנשים סליחה:

• רציתי לבקש סליחה מיוני שטבון, מירי רגב, יאיר לפיד, מאיר שטרית, איילת שקד, דני דנון ואופיר אקוניס שאני מציג אתכם בבלוג באופן קבוע כטמבלים חסרי תקנה.
• רציתי לבקש סליחה ממשה (בוגי) יעלון ומבני גנץ על זה שאני מציג אתכם כמאפיונרים שקרנים שיעשו כל דבר בשביל עוד מיליארד או שניים לתקציב הביטחון.
• רציתי לבקש סליחה משלי יחימוביץ', ציפי לבני, יצחק (בוז'י) הרצוג ובנימין נתניהו שאני מציג אתכם כחדלי אישים.
• רציתי לבקש סליחה מאנשי תנועת "אם תרצו" על כל ההגחכות שעברתם בבלוג הזה במהלך השנים.
• רציתי לבקש סליחה מהציונות על זה שלא עומד לי בכל פעם שמדברים עלייך.
• רציתי לבקש סליחה מצה"ל על זה שאני חושב שאתה חתיכת צבא שמן, מיושן, לא יעיל שצריך לעבור חתיכת רפורמה רצינית במקום לסחוט את האזרחים בכל שנה ולכפות על אזרחים אחרים לבזבז את הזמן בתמורה לדמי כיס מעליבים.
• רציתי לבקש סליחה מהאנושות על זה שאני חושב שאם מה שמתואר בתנ"ך נכון, אז הרי שבמבול נעשתה רק חצי עבודה.

באמת שרציתי לבקש מכולכם סליחה, אבל אני לא רואה בזה טעם, כי כמו שהדברים נראים אני הולך לעשות את כל זה גם בשנה הבאה. תעשו עם זה משהו.

גמר חתימה טובה וכיפור שמח למי שחוגג.