המקום של ג'וליאנה

לנן יש חבר וצר לי לומר בפורום זה בבלוג שהוא לא בא לי טוב, החבר זאת אומרת. מדובר בילד מניפולטיבי עם קול נודניקי שכבר הרבה זמן רוצה לבוא אלנו ומזמין את עצמו. אני וגם נן שייכים לסוג האנשים שלא מרגישים נוח להזמין את עצמם אבל קיבלתי את זה שגם ילדים נחמדים וכאלה שהם באמת חברים של נן מרגישים נוח להזמין את עצמם ולכן זה לא נראה לי בעייתי במיוחד. שאלתי את נן אם הוא רוצה שהילד יבוא אליו והוא אמר שכן אם כי לא בהתלהבות יתרה.

לא כל כך יצא לנו להזמין אותו במהלך השנה  וגם ההתנהלות של אמא שלו (פשוט אישה שלא הרגשתי נוח בחברתה, מין טיפוס שקלטתי ממנה שדר בלתי נעים. לא שהיא אמרה משהו מיוחד אבל לא הרגשתי חיבור.לגיטימי, כאמור)

אז הגיע היום בו כבר אמרתי לעצמי שדחינו את הילד מספיק והרגשתי אשמה מסוימת על כך וכשהוא שוב התקשר ורצה לבוא הסכמתי. הזמן היחיד שהיה לנו פנוי היה אחרי הבריכה ובכל זאת הסכמתי.

והילד בא עם כדור ביד, נכנס עם הבעת חשיבות של שמאי נכסים ואמד את גודל המרפסת שלנו . אמרתי לו שמאד חם בחוץ ושזה לא מתאים. הוא ונן הלכו לחדר ושיחקו. הצעתי להם שלוקים והם הסכימו בשמחה. הגשתי להם בחדר וייחלתי לקצת שקט. ואז אני שומעת קול צפצפה: "נן אני לא אוהב שלוק צהוב, תגיד לאמא שלך שאני לא אוהב שלוק צהוב ורוצה סגול" . נן אמר לו שיגיד בעצמו ואני שמחתי שהוא לא משפיט את נן והחלטתי להתעלם (קצת סדיסטי מצידי). דקה אחר כך אני שומעת שוב את הקול המעצבן:

"נן, תגיד להורים שלך שאני רעב" נן, אתה זוכר שביקשתי ממך להגיד להורים שלך שאני רעב? נן, אני רעבבב."

לי יש אנטי לגישה הבלתי ישירה הזאת מה גם שהוא אמר את כל זה בקול מעיר מתים ולא בטון של ילד שבאמת מתבייש. שאלתי אותו מה הוא רוצה, רצה קורנפלקס נתתי להם שמעתי את נן פה ושם מעיר לו בתקיפות והנחתי להם להתמודד. חמש דקות אחר כך: אני רעב, נן תגיד....הצעתי פופקורן. ההצעה התקבלה בשמחה. שעה אחר כך הוא שוב ביקש אוכל, שאלתי אותו מה הוא רוצה והחצוף הקטן אמר : ארוחת ערב. השעה הייתה יחסית מוקדמת אבל ארוחת ערב זה לא סיפור אז אמרתי להם שאני מכינה להם חביתות וסלט ("אני לא אוהב סלט") ואז כל שניה: נן, מתי האוכל מוכן... אבא שלו הגיע לקחת אותו באמצע ההכנות וכך הוא הלך לא לפני ששאל: "מה עם החביתה שלי?"

השתדלתי להסתיר את האנטי המובנה מנן כי חשבתי לעצמי שזכותו לבחור חברים שלא מוצאים חן בעיני אבל ליתר ביטחון שאלתי אותו היום איך היה. 

ואז שמעתי את דהברים הבאים:

"הוא לא בסדר הילד הזה, כל הזמן הייתי צריך להרים עליו את הקול, הוא רצה לאכול מהקורנפלקס שלי ולקבל מאוסף האנגרי בירדס שלי וכל הזמן הייתי צריך להרים עליו את הקול ובסוף לא הייתי יכול לדבר כי היה נגמר לי הקול וזה טוב? לא! זה לא טוב!"

(אנחת רווחה ושמחה על כך שכנראה שלא נראה את הפרצוף שלו בביתנו)