המקום של ג'וליאנה

המרדף הבלתי פוסק אחרי האושר זה נושא שמעסיק אותי לא מעט.כי בסופו של דבר יש לי רצון חזק להיות מאושרת. אם יש משהו שלמדתי השנה הוא שהאושר הוא לא דבר שצריך פשוט לחכות לו. הוא מגיע תוך כדי עשייה והשקעה והוא לא מצב סטטי אלא הרגשה שמשתנה.הוא יכול לבוא בדברים קטנים כמו ההקלה העצומה במגע עם המים בבריכה ביום חם. או בחיבוק ספונטני מהילד הזוויתי והלא נוטה להתחבקויות, או במחמאה על הלבוש שלי או על התסרוקת או התחושה שבן הזוג שלי אוהב אותי ומעריך אותי  או הסיפוק שבלגלות ששוב הצלחתי לשרוף 600 קלוריות על ההליכון וללכת יותר משעה בניגוד לטבע האמיתי שלי שהוא טבע של חתולה מנומנמת שמתרפקת על הכרית.

האושר יכול לבוא מגילוי של מאכל טעים או מתבשיל מוצלח במיוחד שהמצאתי, הוא יכול לבוא מעצם הכתיבה ומקבלת הרבה תגובות לפוסט שמהדהדות אותי או נותנות לי נקודת מבט חדשה על המחשבות שלי,או מקניית בגד ממש ממש מוצלח או מלקרוא ספר שמחדש לי משהו על החיים.או לקרוא כותבים שמנסחים מעולה דברים שחשבתי אבל לא היו מנוסחים אצלי בכזו בהירות.

האושר הוא בלהצליח לצאת מהבית לסרט (של מבוגרים) עם חברה שמזמן לא יצא לנו להתראות וליהנות מהסרט עד כלות ("מחוברים לחיים" מומלץ בחום, אם כי נראה ליש כולם כבר הספיקו לראות לפני).

האושר הוא הרווחה שבהורדת הנעליים אחרי אימון (אח, הריח... ) כפות הרגליים מרגישות שוב את החופשיות שלהן. או הרווחה בהורדת סל קניות כבד על הרצפה או הרווחה בכך שהילד מעסיק את עצמו סוף סוף ואני מתפנה לכתוב את הפוסט הזה.

האושר זה לראות את כל הדברים שהילד שלי מעולה בהם ולהתפעל מעצם הפלא שהוא יצא ממני.