מצאתי את עצמי בימים האחרונים נדבקת לספר ולא יכולה להניח אותו
מהידיים. הספר הוא העלמה מקזאן של מאיה ערד.
תמיד חיבבתי את הכתיבה של מאיה ערד. יש לה את היכולת ליצור דמויות שיש
בהן כל כל הרבה אנושיות מצד אחד וגם פאתטיות שנובעת מהפער בין איך שהן רואות את
המציאות לבין איך שהיא בפועל. הפעם מאיה ערד יצרה את עידית, רווקה שרואה את העולם
כלקוח מהרומנים של ג'יין אוסטן . גם היא כמו הגיבורות של אוסטן מאמינה בהמתנה
סבלנית לאחד וכך היא מגיעה לגיל 40 מלאת כמיהה ללא ניסיון ממשי בכל מה שקשור לחיי
אהבה. חברתה ענת שחיה חיים הפוכים ממנה , נשואה כבר שנים לחבר מהצבא ויש לה שני
ילדים רוצה לשדך לה את החבר של בעלה מיכאל. מיכאל הופך למושא תשוקתה של עידית
ולאחד בעוד שהוא בפועל לא מעוניין בזוגיות איתה אבל גם לא יודע להדוף את חיזוריה. בהמשך
היא מעבירה את הכמיהה לבעל לרצון בילד משלה וגם שם המסע לא קל.
עידית עוברת מאכזבה לתקווה בקצב מסחרר. היא עוברת תהליך שבסופו היא מתחברת
למציאות ומוותרת על הרבה מהאקסיומות שליוו את השקפת עולמה.
מאיה ערד מתארת מצבים בהם גם ההגעה למנוחה והנחלה כוזבת. גם אלה בעלי
החיים המושלמים לכאורה כמו ענת ה"מסודרת" חווים תסכולים בחייהם וכמהים
למשהו אחר. הקו המלווה את הספר לאורכו הוא כמיהה והכמיהה הזאת דוחפת את עידית וגם
דמויות אחרות אל מחוץ לאזור הנוחות שלהם. לפעמים הדחיפה היא ברוטלית וכואבת
ולפעמים היא רכה ותמיד היא מרתקת. הדמויות מאופיינות בצורה מאד חיה ומהודקת, לעתים
הפער בין השקפת עולמן והאידאלים שלהן לבין המציאות שכופה עליהן התנהגות אחרת הוא כמעט קומי.
ולא יכולתי לעזוב את עידית למרות היותה מתנשאת ובלתי נסבלת , לפעמים
לא סבלתי אותה בעיקר בגלל חוסר המודעות העצמית המתסכל שמפיל אותה פעם אחר פעם. לפעמים
ריחמתי עליה ולפעמים גם מצאתי בעצמי בנקודות שונות בחיים מין עידית כזאת שיוצקת את
החלומות והכמיהות שלה על האנשים סביבה ומנסה לטשטש את החלקים במציאות שלא נראים
לה.
הספר תפס אותי חזק. הוא עצוב אבל תמיד לצד העצב יש תקווה. לצד הבלתי
נסבלות יש רכות וחמלה. לצד האובססיביות והשתלטנות יש פגיעות.
אני שמחה שהספר הזה הזכיר לי מה זה לחכות לרגע שהספר יפגוש את הידיים
שלי, לחשוב עליו לאורך היום ולהיעלם אתו
בכל רגע נתון למשפחתי הנודניקית שרוצה אותי בחזרה.
עכשיו משפחתי קיבלה אותי בחזרה עד הספר הבא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
