אתמול כמעט התעלפתי בסופרפארם. אני לא בטוחה מה גרם לכך אבל פתאום הרגשתי את תחושת חוסר האונים בצורה כל כך חזקה. אפילו לא היה לי כוח לבקש עזרה. גררתי את עצמי לשמש ועליתי על המונית הראשונה.
למזלי המצב השתפר ויכולתי לעבוד. לעזאזל כמה שאני חסרת אחריות לפעמים.אפילו לרופאה לא טרחתי ללכת. הבעל שאל למה לא התקשרתי אליו ישר שיבוא לקחת אותי. אמרתי לו שאפילו לא חשבתי על זה באותו רגע. חוץ מזה שההמתנה לו הייתה הורגת אותי.
זקוקה ליום חופש.נכון שהיה חג לפני כמה ימים אבל זה לא אותו דבר. מרגישה שהצורך ביום חופש זועק. אבל העיתוי, הו העיתוי.... למעשה אני ממש לא יכולה לקחת יום חופש בשבועיים הקרובים.
אני מתכננת ללכת לשבוע הספר בשבוע הבא עם אמא שלי ואחותי. מזמן לא נפגשתי עם אחותי והיא בכלל לא ראתה אותי עם בטן. הבעל יהיה בחו"ל אז חשבתי שזו הזדמנות טובה לגיבושון משפחתי. מה שמעצבן שתמיד אני יוזמת את הדברים האלה. אמנם אני מבינה שאחותי עם ארבעה ילדים ולה הרבה יותר קשה לחשוב על הדברים האלה אבל לפעמים הייתי רוצה שיהיה לנו קשר יותר חזק.היא הבטיחה שתחזור אלי בערב ולא חזרה. אנחנו לא גרות באותה עיר ולא יוצא לנו להפגש (כן, גם בגלל אילוצים שלי). אקנה ספר אחד (הקצבתי לעצמי קניית ספר בשנה כדי שמדף הספרים לא יקרוס). עוד לא החלטתי מה.
אתמול בעבודה דיברנו על בלוגים בישיבה בעקבות כנס שאחת הספרניות הלכה אליו. כמובן שמדברים על ההיבט המקצועי ופחות האישי חושפני. אני תוהה כמה אני חושפנית בבלוג שלי. לפעמים אני מרגישה שאני כותבת סתם בשביל לכתוב והיעדר הרייטינג מוכיח לי שאני צודקת.
ומצד שני אני מתכוונת לעמוד בהחלטה שלי לכתוב על מה שמהנה אותי/חשוב לי/משעשע אותי. ואם זה משעשע עוד אנשים זה בונוס.
אבל אני גם מקנאה לפעמים בבלוגים עתירי רייטינג ורוצה יותר. ומצד שני מפחדת שמכרים יגיעו אליו. אני לא מפרסמת את הבלוג באופן אקטיבי בקרב חברים/מכרים. מצד שני אני החלטתי שאני חסינה מספיק לעמוד באפשרות שיכולים להגיע אלי גם אנשים שאני מכירה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
