אתמול ראיתי באיחור מה שני פרקים של סידרת הריאליטי שבה שתי קבוצות מתחרות על ירידה במשקל, ועומדות בפני פיתוים אכזריים בצורה קיצונית שההפקה מעמידה בפניהם כמו לעשות קינוחים ולמכור אותם או לעמוד בפני בופה עשיר בבית המלון.
זה החזיר אותי לתקופה שהייתי ב"שומרי משקל". היו לי שני גילגולים שם ובשניהם לא הגעתי למשקל הכבוד, אם כי הייתי קרובה לשם. משקל הכבוד הוא משקל היעד שאליו אני אמורה להגיע ויותר מזה-להשאר שם.
המסקנות שלי מהסדרה ומהחוויה האישית שלי היא שאנשים יודעים טוב מאד בדרך כלל מה הם אמורים לאכול כדי להיות רזים וממה להמנע אבל יש גורם רגשי מתערב וכאשר הוא גובר על מידת המוטיבציה לרזות ישנה נקודת שבירה. מין מאבק בסיסי בין הרגש לשכל. התחרות בינהם בהחלט היוותה תמריץ (וכמובן מצלמות הטלויזיה) אבל מצד שני דווקא בזמן התחרות היה להם צורך חזק בנחמה. באוכל יש משהו מאד מחבק ומנחם.
בזמן ההריון אני נאחזת יפה באימרה שבהריון לא עושים דיאטה, ולמזלי לא עליתי יותר מדי. עם זאת, אני בטוחה שאחרי ההריון אני אצטרך לחזור למסגרת אכילה יותר נוקשה כדי להיות במשקל סביר ולא בעודף משקל שמסכן אותי מבחינה בריאותית. אני מקווה שאהיה חזקה מדי מבחינה רגשית כדי לעמוד בזה ולאכול נכון. הבעיה היא שאני אצטרך להתמודד עם המון לחצים של מעבר דירה והורות חדשה ועדיין קשה לי לדמיין את עצמי בתוך זה.
אז בזמן ההריון אני די מתנחמת באוכל ומרשה לעצמי הרבה יותר מאשר בזמנים רגילים (כמובן כל עוד המשקל שלי סביר ביחס לגיל ההריון).
ו"שומרי משקל" הייתה מסגרת נהדרת בשבילי כי פגשתי שם את האנשים הנכונים שהיה נעים לי לחוות איתם את חוויית הירידה במשקל ואת התהליך.
מעניין אותי אם אצליח להגיע ליעד בכוחות עצמי (בגלל חסרון כיס בעיקר).בנוסף, הלכתי בשני הגלגולים לשומרי משקל עם אמא שלי והיה לנו נהדר לחוות את החוויה יחד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
