המקום של ג'וליאנה

זה עיתוי נוראי לחטוף דיכאון בבוקר החופשי שלי ועוד בלי סיבה מהותית. ישנתי טוב, לא נופלות עלי קטיושות, אני בריאה הכול בסדר. אז למה אני מרגישה חרא ברמה כזאת שלא בא לי לצאת מהמיטה?

מצד שני אני שמחה שיש לי עבודה אחת ושיעור נהיגה עוד מעט. הדברים האלה יכריחו אותי לנקוט בפעולה כלשהי שאולי יש לקוות תשחרר אותי מהדיכאון שלי.

אני מניחה שזה הורמונים. אני יודעת שזה הורמונים, המצב בטח לא תורם מבחינת זה שאי אפשר לברוח ממנו לשום מקום גם אם אני לא בטווח הקטיושות.

אני מרגישה אשמה על הלוקסוס הזה של התבכיינות על כלום. אני קוראת פוסטים של בלוגרים שלאחרונה כל החיים שלהם קורסים ברמה הכי בסיסית שאין כסף למרכך לשיער.

השאלה היא מה עושים עם זה. אני כל כך לא רוצה להכנס לסופשבוע בדיכאון.