המקום של ג'וליאנה

כזכור עשיתי מנוי מתוך מחשבה שבעיקר אבלה בבריכה בשחיה. חדר הכושר נתפס אצלי כמקום עינויים אבל כשמציעים לך שני אימוני כושר כחלק מהעיסקה את לא תוותרי עליהם כל כך מהר.

ואז גיליתי את חדר הכושר.ליתר דיוק את מסלולי ההליכה שאני מתוך הרגל קוראת להם הליכונים על אף האסוציאציות הזקנות שמילה זו מעלה.

וכבחורה מסודרת אני אעלה את רשמיי בנקודות:

1. כשבאים בשעות הבוקר אלה השעות של הזקנים. זה אגב לא אומר שהם פחות בכושר ממך. ההיפך. זקני חדר כושר הם זן מיוחד של אנשים שיכולים בלי למצמץ להתחרות בטריאתלון. זה מוזר להרגיש בגיל 37 יותר זקנה מאישה בת 70. כנראה משהו בתפיסה העצמית משתנה בגיל הזה ואני רואה את זה כמודל נפלא.

2. הקצבתי לעצמי חצי שעה ביום על ההליכון במהירות בינונית. יעד סביר לשמירה על הבריאות וכל מה שמעבר לזה זה מבחינתי בונוס אבל אז אני מגלה דברים:

בדקה העשירית הגוף שלי צורח עלי. תפסיקי כבר הרגת אותיו אחרי שתי דקות הגוף נרגע ונכנס לקצב.

3. עוזר לי מאד לראות את המדדים המדויקים: אני במצב שריפת שומנים, הקלוריות יורדות (לשם שינוי אצלי... חחחח...), הקילומטרים זזים וגם השעון. יופי, תמשיכי עד נקודה X.

4. למדתי לזפזפ תוך כדי הליכה. זו פעולה מועילה במיוחד כשאני עבורת בין טלוויזיה לרדיו. גיליתי שיש לי סבלנות לצפות רק בתכניות במשקל נוצה או במשפחת סימפסון. מה שכן היום נפלתי על "לרדת בגדול" האמריקאית.  הייתי אומרת שהיו יכולים להשאיר את התכנית הזאת כל הזמן בחדר הכושר. אפקטיבית להפליא.

לפעמים אני מאזינה לרדיו (בעיקר תכניות דיבורים). משום מה אין לי סבלנות למוסיקה. יש בה משהו שמכניס אותי למוד גבוה מדי של פעילות שמקשה עלי אח"כ.

5. היום היה לי קטע, נפלתי על תכנית טלוויזיה שרציתי לראות עד הסוף אז הורדתי בקצת את המהירות והמשכתי לצעוד וכך הלכתי פי שלוש מבדרך כלל כלומר שעה וחצי. כל פעם הרחקתי את היעד ולמרבה הפלא זה עבד יפה.

6.ביום חופשי או בסופ"ש אני חורגת מהמכסה שקבעתי לעצמי אבל בימים שבהם חדר הכושר הוא עוד מטלה אני יורדת מההליכון בדקה ה30 כמו גדולה. אני מקווה מאד שאתמיד בזה על בסיס יומיומי.