מחר ימלאו לנן שש שנים ואני מרגישה שעם כל שנה שעוברת אני מגלה על מה מדברים כשמדברים על אימהות. האהבה העצומה לילד מאד מסויים שהיא לא דומה לשום אהבה אחרת. ההתפעלות וחוסר האמון שהילד הנפלא הזה יצא ממני, ההתלהבות מכל פעם שהוא מגלה דבר חדש או יכולת חדשה. הצער והזעם בכל פעם שהוא נפגע או שפוגעים בו.
וכן, יש גם דברים אחרים באימהות: יש ציפיות וביקורת, יש דאגות וחששות,יש התלבטויות ויש רגעים שפשוט מתחשק לשים אותו באיזו פנימיה צבאית עד גיל 18.ויש גם הבנה כמה אחריות יש לנו ביצירת אדם חדש בעולם שגם יוצר את עצמו.
ואני אוהבת את ההתנסות הזאת בחיים שלי. אני שמחה על נוכחותו של נן בחיי ושמחה שהוא כל כך טבעי לי שקשה לי להאמין שלפני שבע שנים הוא לא היה קיים.
נן ילד יקר שלי אני מאחלת לך את כל הקסם שיש בעולם, אני מאחלת לך ללמוד כל הזמן דברים חדשים ולגלות בעצמך את הדברים הכל כך מקסימים שאנחנו רואים כבר מזמן.
כאן אני אצטט את קיארה גמברלה מתוך ספרה "האורות בבתים של אחרים" -מכתב שכתבה אם לבתה שרק נולדה שעצר את נשמתי בנגיע המדוייקת כל כך ברגשות אימהיים:
"...אני כותבת לך כי אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר חוץ מאשר עלייך ובגלל שיש כל כך הרבה דברים שמעכשיו ועד עולם אני רוצה לתלת לך, הפחד לא להצליח גדול כל כך שלפחות, אם יום אחד תקראי את המכתב הזה תדעי שניסיתי הכול אבל ממש ממש בכל כוחותיי..אני רוצה שתגדלי נדירה כמו ג'ירפה בעיר אבל עם האינסטינקט הביתי של כלבלב (שלי תמיד חסר)...הייתי רוצה תמיד לחשוב שאת חזקה יותר מכל מה שעלול לקרות לך...הייתי רוצה שנריב מעט רק כמה שיספיק לנו כדי להבין שאנחנו באמת חשובות זו לזו..."
אז מזל טוב לילד הגדול בן השש שלי שלפעמים אני חושבת שהוא בוגר להפליא ולפעמים אני רוצה אותו עוד קצת תינוק.