המקום של ג'וליאנה

התקף של אשמה הורית הוא אחד ההתקפים המסוכנים לי ביותר. לא מספיק בבית, עובדת יותר מדי, כשאני מנסה להגיע ממש מוקדם לעבודה יש לזה הרבה יתרונות אבל ההיעדר שלנו בבוקר גם כן ממש לא אידאלי.

ואני לא טיפוס של בוקר, חד משמעית.

ושוב העבודה ממלאת תפקיד משמעותי ושוב שעות ארוכות מאד ולצאת בחושך ולחזור בחושך ואני שוב פוחדת מחוסר האיזון הזמני. כן זה זמני, אחרת לא הייתי שם. 

מרגישה כאילו אנחנו מושכים את השמיכה של הזמן לכל הכיוונים וכמעט תמיד היא נקרעת, וגם אני.

אני עושה גם דברים משמעותיים שעושים לי טוב , קוראת, נפגשת, חיה. ולא הייתי מוותרת על זה. לא הייתי מוותרת על כלום, למען האמת.

וההורות קשה לי, התקשורת קשה לי, לנהל מרחוק את העניינים קשה לי.

לא באמת מצליחה לשחרר, נאבקת על כל גרם שליטה שקיים.

ובבקשה לא להציע לי פתרונות. מרגישה שאני מקבלת יותר מדי פתרונות מכל הכיוונים וזה לא באמת ישים או עוזר.

אני מתה על התקופה הזאת בשנה קצת לפני תחילת שנת הלימודים כשחוזרים לספרייה בטפטופים וגם מתחילים להגיע סטודנטים חדשים ולמרות החששות לגבי כל מיני פינות שלא נסגרו (בעיקר בגלל עיכובים שלא תלוים בי) כיף לחזור להדרכות וליעוצים וכיף לראות אנשים ששמחים לחזור ולראות אותי. וכיף גם שיום העבודה עובר בטיל בגלל עיסוקים רבים.

אני יודעת שהאינטנסיביות הזאת עלולה לעתים להיות קשה והאהבה של הסטודנטים לעתים חונקת ומתלווה אליה תלות אבל כל שנה אני גם משתפרת בתמרון בין גורמים ובלשים גבולות וגם בלהשאר רגועה ולא להתעצבן בגלל שטויות כאלה ואחרות.

החזרתי את האגרטל הקטן שאני שמה בו פרחים לשולחן העבודה שלי  ובאותו יום קיבלתי במקרה ורד מאחד הסטודנטים. האגרטל היה כבר מוכן לקלוט אותו.

והייתה לי שיחה כיפית עם הבריסטות בקפה החביב עלי שחלקן סטודנטיות פה. 

וגם עם נן דברים משתפרים בתקשורת שלנו וזה נותן תקווה.

שתהיה שנה מעולה.

אוקיי, זה מעט מביך לגלות שלא עמדתי במסגרת הכתיבה שהכתבתי לעצמי אבל תסלחו לי, כן...?

אני עובדת על לסלוח לעצמי.

החופש עובר ממש בעצלתיים ואני מתחילה להבין שאם לא מתכננים החופש מתמוסס בין האצבעות ללא הישגים משמעותיים. דבר אחד ממש מוצלח היה שארגנתי לי ולאימא שלי יום כיף לכבוד יום ההולדת שלה. היינו בספא, בגן הבוטני ובסרט וגם שתי ארוחות ממש טובות. אחת  בבית קפה בבוקר עם אבא ואחת סושי לפני הסרט.מזמן לא היה לנו את מרחב הזמן הזה לדבר ולהיות יחד ופשוט ליהנות ואני ממש שמחה שעלה לי הרעיון הזה. אני לא כל כך טובה בארגון חגיגות אבל משתפרת.

אגב "להעיר את המלכה" (השם המקורי של הסרט היה "אליזבת ועבדול") הוא סרט ממש חמוד.

ויתרתי על ללכת לפסטיבל אייקון כי הרגשתי מחוייבת לטוליו ונן ורציתי להיות איתם ובסוף כל אחד בענייניו ולא יצא לנו ממש לעשות משהו יחד. קצת פספוס. התלבטתי אם להציע לנן ללכת לאייקון אבל חששתי שהוא לא ימצא את עצמו שם. ראיתי בפיד של החברים שלי המון תמונות של משפחות שלמות שהולכות אבל המשפחה שלי פחות בנויה לזה. ההרצאות מעניינות מאד והחברה מעולה אבל אם הייתי באה עם המשפחה זה לא היה זה.

חוץ מזה יש לנו פסטיבל קרקס ממש ליד הבית, מה שאומר שאנחנו יכולים לקפוץ למופע שניים ולחזור וזה נחמד. לצערי רוב האנשים מתרוצצים בתזזיתיות ממופע למופע כי הם באו מרחוק ועד שחנו וכו' וגם ילדים קטנים לא מספיק סבלניים מול מופעי קרקס שהם במהותם בקצב איטי יותר וזה אומר שכל הזמן אנשים יוצאים באמצע המופע וזה די מציק.

הצטרפתי לפורום גינון בפייסבוק בתקווה לתחזק את התחביב המוזנח שלי. המרפסת שלי די גוססת ורצחתי את הלבנדר. 

קנינו בר מים וזו רכישה מאד כדאית. אני שותה המון בזכות זה.

החיים שלי די חיוביים בסך הכול ואולי אפילו יותר מזה אבל אני נוטשת את הפרויקט ורוצה שוב לכתוב רק כשבא לי.

וזו אני הוירטואלית פחות או יותר. נעים מאד :)