לא מצאתי מקום אחר לקטע הזה אלא פה
השתתפתי בתרגיל כתיבת 500 מילה. מצחיק לקרוא את זה היום. הרבה פחות מוטרדת מהדברים האלה.
הקטע הזה של לארח בבית שלך זה קטע פגיע. את מרגישה שכולם רואים את הפגמים הקטנים האלה
של הבית שהם בעצם הפגמים שלך. כל נקודות הלכלוך וההזנחה, חור קטן בוילון, מרפסת
שלא הספקת לשטוף וכל מיני לכלוכים. רשימה של חולשות.
ואת יודעת שבחיים לא תצליחי להגיע לנקודה המושלמת הזאת בה תגידי, זה הבית שלי. מוזנח
אבל שלי. זו אני.
את לא רוצה להקדיש את חייך לניקיון. את יודעת שיש משהו חסר תוחלת בפעולה הזאת של
לנקות משהו שמחר יתלכלך שוב . יש כל כך הרבה דברים מעניינים יותר לעשות בחיים. את
יכולה לקרוא, את יכולה לטייל, את יכולה לראות סרט, את יכולה לעשות משהו נורא
יצירתי, את יכולה לישון.
ובכל זאת לפעמים הלכלוך והעומס חונק אותך ואז את מרגישה קצת אשמה כלפי עצמך שאת מנקה רק
כשאחרים באים ולא בשביל עצמך כמעין תחזוקה שוטפת.
ומה היה קורא אם אנשים היו מפסיקים לנקות. מכירה כמה כאלה שלא מעסיקים עוזרת ובשלב
מסוים מפסיקים לראות את הזוהמה. אנשים חסינים מאד אלה.
ולבשל,
מה הקטע הזה עם לבשל. עוד פעולה זמנית כזאת ולא תמיד מוערכת כי הבישול הפך מתחביב
ורצון להמשיך לסתם צורך קיומי וצורך קיומי מוריד את כל החגיגיות הזאת מפעולה שהיא
בסך הכול יכולה להיות אוטומטית ויכולה להיות יצירתית.
איך אנשים מצליחים להיות כל כך מתוקתקים בהתנהלות שלהם בחיים. יש אנשים שנעים בקווים
ויש כאלה שנעים במעגלים. את נעה בזיגזגים מתנהלת בכבדות ממטרה למטרה. אולי גם
בעיגולים אבל את לא פוגשת שוב את הנקודה בה התחלת.
העיקר שאת מוצאת תמיד זמן להסתכל על פרחים, להסתכל על השמיים, להסתכל על חתולים חוצים,
להסתכל על דברים שאחרים רואים אותם ככה ברקע ואת לא. את רואה אותם ומריחה אותם
ומתמקדת בהם.
ללטף כלב שמסתכל עליך במבט ידידותי ומחפש את קרבתך. ואת בכלל לא ידעת שאת אוהבת כלבים
אבל כל כ ך נעים ללטף אותו ולחוש את הלשון הרטובה שלו ולהסתכל לו עמוק לתוך העיניים הטובות. עוד אחד
מהדברים שמזכירים לך לנשום.
את מרגישה שאת חיה בקצב מהיר כל כך ואת אפילו לא הספקת להסתכל והכול הופך לכתם
מטושטש. רצה ממשימה למשימה וממקום למקום וכל פעם שמסתיים מקצה במירוץ את מרימה לך
בלב את הידיים כמעין ניצחון, הנה, הילד בבית הספר, הנה את ליד שעון הנוכחות, הנה,
גמרת לעבוד.
גוווול.
סללללל.
ועוד 150 מילה את גם תרגישי ששוב עמדת המכסה אפילו שאת לא יודעת מה לצפות מעצמך ואת
מתקשה כרגע לברוא עולם עם גרמלינים שירקדו לך על המקלדת אלא יותר מספרת פה את
סיפור חייך השגרתי עד אימה. גם הצדדים הלא שגרתיים בו הפכו מזמן לשגרתיים ולחומרי
כתיבה משומשים כאלה שכבר נמאס לך להתעסק איתם. נורא מתחשק לך לצוד חומרים חדשים.
אולי בשדה התעופה מהכורסה ובהמתנה. גם שם תכתבי 500 מילה? את שואלת את עצמך ועונה
שכן, בטח בוודאי. לא תקלידי תכתבי עד שהיד תכאב. אם במטוס, אם בשדה ואם בלילה
במלון אחרי שהרגליים שלך יצעקו מרוב כאב.
למדת להרגיש בבית במלונות . הקטע הזה של האריזה וההתמקמות והמה להוציא מהמזוודה. רצה
הגורל ורצית לנסוע ממש "לייט" אבל לא, דווקא הפעם תסעי כבר. עונת מעבר
וילד. את יכולה להיות חסרת אחריות כלפי עצמך ולא כלפיו.
מעניין
איך זה יהיה, את אומרת לעצמך חזור ואמור. את סקרנית מאד לדעת אם תצליחי ליהנות רק
בגלל שהחלטת ליהנות למרות שהסיכויים הם נגד ההנאה שלך כמו שאת מגדירה אותה. הנאה
מסוג אחר תהיה. אופטימית חסרת תקנה. אופטימית עד אימה.
***לא נטשתי את פרויקט 100 הימים. עשיתי הפסקה וממשיכה ממחר***
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
