לפני שבוע בערך החלה הידרדרות רגשית אצל אחד הילדים בקבוצה שלי, הסיפור של הילד לא ממש רלוונטי ואני לא חושב שזה המקום לפתוח דברים כאלה אבל בגדול מדובר בילד בכיתה א' שנמצא אצלנו בפנימיית היום. המצב לא דבש. הוא לא סתם מגיע לפנימית יום. בכל אופן לפני כמה ימים היית התפוצצות, הוא קרע ספרים, הרביץ, קילל בקיצור הפך את הקבוצה. ממש לא משהו שאופייני לו. לא ידעתי איך להתמודד עם זה, קשה לי להיות הסמכות שלו כי יש לי איזה סוג של חיבור מדהים איתו, אני מרגיש שאני לא יכול לצעוק עליו או להעניש אותו, קשה לי לשים את הגבול בין הרגש לסמכות ובמיוחד איתו. הצוות החליט שביום שהוא עשה "בלאגן" הוא לא יוצא לחצר, היה בזה הרבה הגיון, חייב לשים לו מסגרת חוקים שהוא לא מקבל במקום אחר וקצת "לסדר" לו את הראש. 

הוא המשיך להשתגע, לעשות "בלאגן", קרע לעצמו את הספרים, את הבגדים, צרח וזעק. המדריכה לקחה אותי לצד, אמרה לי "דימה, אני לא יכולה יותר, קח אותו", אמרתי לו "בוא", הוא תפס אותי, הביא לי חיבוק ונעץ בי את הציפורניים שלו בגב. ברגע הזה התחלתי להבין שאני הולך להישבר לאט, לאט. הרגשתי את כל החסכים הרגשיים שיש לו ברגע אחד. לקחתי אותו למטה לפינת חיי, נכנסו לעזים שהוא כל כך אוהב, הוא ליטף את העזה האהובה עליו, נרגע. הסתכל לי בעיניים ואמר לי "דימה, אתה הכי חשוב לי ואני אוהב אותך" רק מלהיזכר מה זה גרם לי להרגיש באותו הרגע אני עוד רגע מתחיל לבכות. זה היה הרגע שכבר לא יכולתי להחזיק את עצמי וזלגו לשנינו כמה דמעות. 

 

באותו הרגע קיבלתי את הברק הזה בעיניים של אני פה בשבילו, אני פה בשבילם ואני פה לתת להם את האלטרנטיבה הטובה ביותר למה שאין להם, אני פה בשביל לאהוב אותם בלי תנאים ובלי לבטים. אני פה לתת את עצמי במשך שנה לילדים שצריכים אותי. ואותו הרגע גרם לי להבין שהילדים האלה כן צריכים אותי.