אבא שלי נפטר לפני כארבעים שנה. הייתי אז מאד צעירה והיה לי קשה להתמודד עם האובדן.

האשמתי את עצמי שלא הייתי איתו מספיק בתקופה האחרונה כשחלה.

אז היה נהוג לא לגלות לחולה את שם המחלה הסופנית שבה חלה, הסרטן. 

התנהגנו, כל בני המשפחה, כאילו אנחנו לא יודעים מה יש לו.

ידעתי שאסור להראות לו צער, או חס וחלילה, לבכות לידו. 

לי היה מאד קשה עם זה. לא הייתי מסוגלת לשקר לאבי או להעלים ממנו דברים.

כדי שלא יוכל לראות את האמת בעיניים שלי מעטתי להכנס לחדרו ולדבר איתו כשחלה.

חששתי שמא אפרוץ בבכי.

אחרי שנפטר חלמתי עליו בכל לילה, במשך כמה שנים.

חלמתי שאני נכנסת לחדרו ומדברת איתו. מספרת לו שאני יודעת שהוא חולה, בוכה, ומראה לו כמה אני עצובה.

עכשיו אני כותבת עליו ושוב באות דמעות לעיני.

אבל הזמן עושה את שלו, וארבעים שנה זה המון זמן.

לאט לאט חדלתי לחלום עליו.

אבל אני חושבת עליו מדי פעם, ומנסה לזכור דברים שעשה, שאמר.

במשך הזמן הדברים שאני זוכרת הם דברים שכבר זכרתי פעם.

זאת אומרת, שכבר לא קורה שכרגע עולה בזכרוני משהו שלא חשבתי עליו או זכרתי אותו קודם.

הכל כבר שחוק בעצם. על כל פרט כבר חשבתי המון פעמים.

הייתי נורא רוצה שמשהו מיידי וישיר יגיע אלי, משהו שיחצה את מחיצת הזמן הזה. משהו טרי שיביא אותו אלי עכשיו.

ואתמול זה קרה.

הקשבתי לקונצ'רטו לפסנתר מס. 2 של רחמנינוב.

בחלק האמצעי של היצירה עולה מנגינה נוסטלגית שלקחה אותי רחוק רחוק.

כשהקשבתי למוסיקה הרגשתי שהיא עושה בי כשלה, שאני נשאת על ידה בלי שום אפשרות להתנגד.

זה הזכיר לי את הכדורים שלקחתי פעם לשינה ושהביאו את השינה כך שלא יכולתי להתנגד להם.

נשאתי כך על גבי המוסיקה, ואז בעלי הרים את היד והניף אותה באוויר,

ופתאם אבא שלי היה שם, עם תנועה אופיינית שלו של להזיז את השעון כדי להביט בו.

תנועה שלא זכרתי בכלל, אבל שם היא הייתה פתאם.

הנה הקישור לקונצרט המופלא הזה