קיבלתי מנגה את השרביט ומיד אני יוצאת למלאכה. תודה, נגה.

ספרים היו תמיד אהובים עלי מאד. בילדותי הייתי בולעת ספרים, וכשהייתי קוראת ספר שאהבתי לא הייתי מסוגלת להניח אותו מידי עד שסיימתי אותו, ושוכחת לגמרי מכל העולם שסביבי. זה עדיין קורה לי..ספרים שאני אוהבת אני מסוגלת לקרוא שוב ושוב. עדיף לי לקרוא ספר שאני אוהבת בפעם החמישית במקום לקרוא בפעם הראשונה חמישה ספרים שאני לא אוהבת במיוחד.

עליסה בארץ הפלאות היה ספר שאמי הייתה אוהבת לצטט ממנו בכל הזדמנות. ספר חכם, פסיכי, חמוד. משפטים גדולים כמו המשפט שאומרת המלכה בתגובה למה שאומר המלך: המלך נפל מהשולחן ואומר שהוא אף פעם לא ישכח את הנפילה, אבל המלכה אומרת לו שהוא כן ישכח אם הוא לא ירשום תזכיר. 

אני גם אוהבת את פו הדב עם חוש ההומור העדין כמו למשל את השיר שפו שר כדי להתחמם בשלג..

The more it goes (Tiddely-Pom)

The more it goes on snowing (Tiddely-Pom)

And nobody knows (Tiddely-Pom)

How cold my toes (Tiddely-Pom)

How cold my toes are growing (Tiddely-Pom Tiddely-Pom Tiddely-Pom Tiddely-Pom)

את הספר 'אורה הכפולה' של אריך קסטנר קראתי כל כך הרבה פעמים שהדפים של הספר ממש נקראו וחלקים שלמים ידעתי כמעט בעל פה. לא יאומן אבל למרות זאת בכל פעם שאני קוראת את הפרק הראשון שמסתיים בכך שהירח רואה שאורה ולי השלימו ביניהן ומחליט שעכשיו הוא יכול לשקוע, אני מזילה דמעה. לפחות מאה פעמים הזלתי דמעה בקטע הזה. זה ספר שמדבר על יחסי ילדים הורים, אחיות, והעלילה משתנה בכל רגע.

בגיל יותר מאוחר הכרתי את 'גאווה ודעה קדומה' של ג'ין אוסטין. לדעתי הוא הרומן האולטימטיבי. יחסי גבר אישה מתחילים בבוז הדדי ומגיעים לאהבה והערכה ברמה הכי גבוהה. 

גם ב'מלחמה ושלום' של טולסטוי אהבתי את האהבה של נטשה ואנדרי, ואחר כך נטשה ופייר. כמובן שבפעם המי יודע שקראתי כבר דלגתי על המלחמה...

'הזהו אדם' של פרימו לוי הוא הספר שנתן לי את ההבנה הכי טובה למה שקרה בשואה, במחנות הרכוז, ולאחר השחרור. פרימו לוי התאבד אחרי השחרור. 

כשקראתי את הספר של אלזה מורנטה 'אלה תולדות' הספר השפיע עלי כל כך שבמשך אולי שנה אחר כך לא הייתי מסוגלת לקרוא שום ספר אחר. החוויה הייתה כל כך חזקה שכל ספר אחר נראה לי לא שווה לקרוא. הסבל של הילד במיוחד בקטע האחרון כשהוא מסתובב עם הכלבה שלו כל כך מחמיר לב, שהלב פשוט נקרע לגזרים.

'ערים סמויות מהעין' של איטלו קאלוינו הוא ספר חכם שונה ומוזר. תאור דמיוני לגמרי של ערים, שונה מכל ספר אחר.

גם 'מאה שנים של בדידות' של מארקס הוא ספר שכאשר סיימתי לקרוא אותו חשבתי שהתגלה לי איזה סוד יקום חדש. דרך אחרת לגמרי לכתוב ספר. קשה לתאר, צריך לקרוא..

ואהבתי גם את שלושת הכרכים של 'שאול ויוהנה' של נעמי פרנקל. תאור של תהליך כניסת הנאציזם לגרמניה, כפי שחווה אותו ילדה יהודיה. 

לא מזמן קבלתי ספר ילדים עם חוש הומור פסיכי לגמרי שנקרא 'החולד שרצה לדעת מי חרבן על הראש שלו'. מאת ורנר הולצורת וולף אריברוך. החולד הולך מבעל חיים אחד לשני ובודק את הגללים שלהם כולל הקול שהם עושים הצבע והמרקם. שווה לקרוא. מתגלגלים מצחוק.

ספרים הם משהו שאיך אפשר בכלל לחיות בלעדיהם??

את השרביט אעביר לעדה, לשלי, לחגית, לאוגניה ולאמפיארטי.