כמו מניפה כתבה על הרגע בו הרגישה שהיא יכולה, ושאלה אותנו מה הרגע שלנו.

לא מצאתי רגע אחד, אלא כמה:

בגיל 10 קראתי את "דבר לילדים" ו"הארץ שלנו" וחשבתי שזו לא חוכמה גדולה להוציא עיתון. כל אחד יכול. צריך לבקש מאנשים שיכתבו בשבילך דברים, להוסיף תמונות וחידות ואיורים, וזהו.

אז הוצאתי עתון ביתי שקראתי לו "מאמר השבוע". כל בני הבית נתבקשו לתרום מפרי עטם, סיפורים או ציורים או שירים. הייתה השתתפות ערה והעיתון יצא לאור במהדורה מצומצמת של עיתון אחד בכתב יד, במשך חודשים רבים.

בגיל 11 המורה לציור אמר לי שאילו היו לי יותר צבעים הציורים שלי היו משתפרים. כדי להדגים, הוא הוציא מהארון שבו שמרו את כל האבדות קופסאות צבעים ופיזר סביבי על השולחן.

ציירתי בעל חיים שמורכב מהרבה בעלים חיים, כל איבר מחיה אחרת. יצא ציור צבעוני מאד. בקצה הזנב הוספתי כמה קווים בעט וקיוויתי שלא ישימו לב כי זה הלוא אסור. המורה לא שם לב, ואהב מאד את הציור.

בסוף השנה הוא ביקש ממני שאתן לו במתנה אחד מהציורים שלי, והוא בחר את הציור הזה.

אני חושבת שכל ילד שהמורה שלו יבקש ממנו מתנה יצירה שלו, לא ישכח את זה כל חייו.

בגיל 12 כתבתי חיבור על מבצע סיני. כתבתי על ההאפלה והתחלתי אותו ב "1,2,3 אני סופרת את המדרגות כשאני יורדת בהן בחושך". המורה אהבה את החיבור והודיעה לי שהוא נבחר להקרא במסדר הבוקר לפני כל בית הספר. אלא שלא אני אקריא אותו, כי הקול שלי חלש מדי. לאה הקריאה את החיבור במסדר הבוקר. היא לא אמרה שאני כתבתי אותו וכולם חשבו שהיא כתבה אותו. אבל לי לא היה ממש אכפת. אני הייתי גאה בלי סוף על כך שחיבור שלי הוקרא לפני כל בית הספר. אני ידעתי את זה.

הדברים האלה נשארו איתי בזכרון בזמן שעשיתי שגיאות, טעויות, נפילות, וכל מה שהחיים מזמנים...

אחרי 15 שנים במעבדה הייתה לי הזדמנות לקחת פיצויים מוגדלים ולעזוב. חשבתי שזו הזדמנות לשנות משהו בחיים. הציעו לי לעשות הסבה מקצועית והמקצוע היחיד שהיה להם באותו זמן היה הנה"ח. חשבתי שזה יכול להיות שינוי מסויים. קבלתי תעודה וחפשתי עבודה. עניתי למודעה של חברה גדולה. הם שלחו אותי למכון שבוחן מועמדים לעבודה. פגשתי שם בחורה שהייתה רו"ח והייתה אמורה להיות הבוסית שלי. הבחינות נמשכו יום שלם. באחד המבחנים היינו קבוצה של עשרה אנשים. הרו"ח ביניהם. נתנו לנו משימה לצייר אדם כאשר כל אחד מהאנשים צריך לצייר חלק מהגוף שלו. כולם ישבו דוממים. אני קמתי, נתתי לכל אחד משימה, עזרתי בעצה לכל המתקשים, ולפני תום הזמן שניתן לנו, הצלחנו להביא איש יפהפה. היה לי קצת לא נעים להגיד לבוסית שלי בעתיד מה לעשות.... 

הבנתי שלמרות שאינני סמכותית וכריזמטית, אני בכל זאת מסוגלת גם בשקט לארגן אנשים ולהגיד להם מה לעשות, אם אני בטוחה שאני מבינה את הנושא.