אני והחלומות שלי. בלילה שבין חמישי לשישי חלמתי שאיזה שהוא עיתון פרסם פוסט אחד מהבלוג שלי בלי רשות. אני לא זוכרת איזה פוסט, אבל כן זוכרת בדיוק איך זה נראה בעיתון: טור אחד ארוך בצד ימין של הדף; בלי שמי, בלי כלום, ורק שמה של איזו כתבת בראש הדף ובתחתית הטור.
מובן שהתרגזתי מאוד: חוצפה שכזאת, בלי רשותי ובלי לתת קרדיט. פְּלָאגיאָט, לא פחות. וכבר חלמתי מה בדיוק אכתוב בתגובה למערכת העיתון, ובאיזו דרגה של זעם; תוך שימוש בתחביר המשובח ביותר, זה שדרכו אפשר להביע שאט נפש בלי להגיד אותו במילים מפורשות. זה היה אמור להיות מכתב מאוד מושקע, וכל משך החלום חיכיתי שיגיע כבר הבוקר ואוכל לקום ולכתוב אותו (ולשלב איכשהו את כתיבתו המאומצת בתוך כל הבישולים של יום שישי).
כשהתעוררתי ערכתי מיד את ספירת המלאי הרגילה שלי כבכל בוקר, לוודא שהכול מונח במקומו אחרי תלאות הלילה: מי אני ומה שמי, איזה יום היום, מי מהילדים בבית, מה אני צריכה להספיק לעשות לפני שיגיע הערב, וכך הלאה - ומיד נזכרתי שאני צריכה לפנות זמן כדי לכתוב מכתב זועם לעיתון.
אבל מיד אחרי כן נזכרתי שכל מעשה החלום לא היה ולא נברא, ושהעיתון לא גנב לי שום פוסט, ושלפיכך אני פטורה מכתיבת המכתב האמור. מה שגרם לי להירגע מהר, וגם, יש להודות, חסך לי המון זמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.