בלוגיעדה

שוב הימים האלה שבין פסח ליום העצמאות  -  ה"בין כֶּסֶה לעשוֹר" שלי.  השמיים יורדים נמוך נמוך,  כמעט נוגעים בקצה קודקודי,  השרב מתחלף באובך וחוזר חלילה,  הרדיו והטלוויזיה משמיעים את רמזי-הסנוניות הראשונות של יום השואה     -  ואני מתחרפנת אפילו יותר מכרגיל.  חשבתי שאחרי שאמי נפטרה אהיה פחות מחוברת לעונה הזאת של השנה,  אבל טעיתי.

באותו הקשר  -  קראתי בקצרה על התכנית החדשה של משרד החינוך בעניין הוראת השואה בגני הילדים,  וגם את התגובות ההיסטריות שזה עורר ברשת.  אני תוהה אם המגיבים אכן התעמקו בתכנית,  שמסתבר שיותר משהיא מכניסה את השואה לגני הילדים,  היא עושה קצת סדר בשואה שכבר נכנסה לשם מזמן.  ואני יכולה להעיד שאפילו כשהילדים שלי היו בגן,  וזה היה מזמן,  עוד כשהיה כאן משרד חינוך כאילו-בסדר,  הם שמעו על השואה גם מפי הגננת שלהם.  היא הייתה אישה נחמדה וטובת לב ואני מעריכה אותה מאוד גם היום,  אבל לפחות מה שסיפרה לקבוצה של הקטנה שלי לא התקבל כל כך טוב; ולו הייתה מופעלת כבר אז תכנית מסודרת של משרד החינוך,  שהייתה מפרטת בדיוק מה כדאי לומר (ובעיקר מה לא רצוי לספר),  ייתכן שהיו נחסכות מהקטנה שלי כמה שעות מיותרות של חרדה (למיטיבי הלכת והסבלנים שביניכם  -  אפשר לקרוא על זה בפוסט הישן-נושן הזה).

ובכלל נראה לי שטועה מי שחושב שאפשר לדלג על היום הזה בלי להתייחס אליו בכלל.  לילדים קטנים יש אנטנות משובחות,  לא ייתכן שהם אינם שמים לב לצפירה ואינם קולטים קרעי זוועות שנלחשות בסביבתם, שאינם שומעים את מוזיקת הנכאים הבוקעת מן הרדיו ואינם רואים,  ולו רק מזווית העין,  משהו מן התמונות האפורות המקרטעות בטלוויזיה במקום התכניות הרגילות.  שמירת סוד בעניין יכולה להיות אפילו יותר מפחידה מאיזו אמירה כללית מאוד ומרוככת ככל האפשר.

משהו על הביקורות ההיסטריות על התכנית:  נורא כיף לרדת על משרד החינוך (ולפעמים גם יש סיבה).  בכלל נורא כיף לבקר בשנינה את כל מה שזז,  כי הביקורת מאירה את המבקר באור מתוחכם במיוחד,  וגם פוטרת אותו מהצורך לעשות משהו לפתרון הבעיה.  ובטח גם נורא כיף לעשות לייק לכל זה,  ולהתחרות במידת השנינות של התגובות,  וכל המרבה בתחרות הזאת הרי זה משובח. והכי כיף שבעולם זה מן הסתם להכין מֶמים מתחכמים בעזרת צילומי שואה דוהים של מי שמצאו את מותם בנסיבות מחרידות לפני עשרות שנים ועדיין לא הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה.  בין כך ובין כך פוזר אפרם פה ושם,  ומי כבר יתבע את עלבונם על השימוש בתמונות בהן צולמו בדרכם אל הגיהינום.  

ואם כבר מדברים על זה:  משום מה,  במיוחד כשאני רואה (לא אחת ולא שתיים) ממים שמשתמשים בתמונותיה של אנה פראנק ושמים בפיה איזו הערה שנונה להבהיל, שבה היא כביכול מלינה על תחלואי החברה והמדינה שלנו   -  במיוחד אז אני כמעט יוצאת מדעתי מרוב זעם,  ומחזיקה את הכיסא חזק,  בציפורניים, כדי לא לקפוץ ממנו ומתוך עורי גם יחד ולצרוח:

-  למה לא תניחו כבר לנערה הקטנה הזאת,  שמצאה את מותה בנסיבות הטרגיות שבהן מצאה אותו,  לנוח סוף סוף בשלום על משכבה,  יהיה אשר יהיה ויהיה היכן שיהיה?  שהרי קשה להניח שאפילו בדמיונותיה הפרועים ביותר הייתה מעלה בדעתה שיעשו שימוש כזה בתמונתה.  מה גם שבכל מקרה היה עדיף,  אם כבר,  לצטט אותה במקום לדבּר בשמה, שהרי היא התברכה בכישרון כתיבה שעלה בהרבה על כישרונם של מי שמתאמצים לכתוב את ההערות המדומיינות שהם מעזים לשים בפיה.

אבל מה אני כבר יודעת? הרי אני הגעתי לכאן מהאלף הקודם,  שבו היה מקובל לנהוג במתים בכבוד,  גם אם לא הייתה חובה להפוך אותם לקדושים.  ובכלל מסתבר  שבינתיים כבר הפכתי לחלוטין לדינוזאור,  אולי אפילו בעל-קשקשת,  ועל כן מה שאני חושבת על ממים בין כך ובין כך אינו רלוונטי,  ולכן עדיף שאשתוק וזהו. 

רק חבל שלא חשבתי על זה לפני שכתבתי את הפוסט הזה.