בערב יום העצמאות יצאנו אחרי שצפינו בטלוויזיה בהחלפת הדגלים בהר הרצל, הלכנו חצי עיר עד לגבעה "שלנו", שבָּתים סביב לה אבל מראֶה פנורמי משובח לפניה, וחיכינו שם על גדר האבנים שאנחנו רגילים לשבת עליה כל שנה, עד שבעשר וחצי בדיוק - בום - התחילו הזיקוקים. הנ"צ הפנורמי לא הכזיב - ראינו מצוין.
לידנו עצרו מטיולם אבא אחד עם בתו הקטנטנה שהייתה רכובה על כתפיו, וצפו גם הם בזיקוקים. היות שהאבא היה קירח, ברוח הימים האלה, לא יכלה הקטנה להיאחז בתלתליו שלא היו, ועל כן תפסה בשתי אוזניו כבמושכות. אחר כך תבעה לרדת משם ולעמוד על הגדר, ושם קיפצה מדי פעם במיומנות מפתיעה לגילה, מחאה כפיים, וביקשה בשמחה "עוד פעם" אחרי כל נֶפֶץ-זיקוקִי מוצלח במיוחד. אני התפעלתי משלוות הנפש שהפגינה נוכח רעמי הפיצוצים. כי אותי, בגילה, וגם בגיל מאוחר יותר, היה צריך להרחיק לשכונה בקצה העיר, הרחק מהזיקוקים, עד כדי כך הפחידו אותי קולותיהם.
דיווח קצר על הדגמים החדשים והישנים בקולקציה הזיקוקית השנה:
- זיקוקי תלתלים, זיקוקי אלומות, זיקוקי מזרקות. מוצלחים מאוד, לא נראו במקומותינו בשנים עברו.
- אהובים כבכל שנה: זיקוקי-פתיתי-הכאילו-קלקר.
- בלטו בהיעדרם המשמח: זיקוקי הדגיגונים המלוּוים בקולות מחרידי-שלווה של שריקות פגזים. מישהו כנראה הבין שיש לנו מספיק שריקות כאלה כל ימות השנה, לא צריך גם לחגוג אתם.
ואתמול, בירושלים, ראיתי דגל תלוי על מרפסת מחוץ לתריסולים, כמו שאני תליתי - אבל אל תחתיתו נקשר בקבוק פלסטיק שקוף, ממולא חלקית במים. אלופים הירושלמים האלה במאבקם ברוח: הנה ככה מונעים מהדגל להתלפף סביב המעקה ולהתפרע לגמרי. על הדרך, אומרים שזה גם מרחיק יונים מן החלון.
יש לי עכשיו שנה שלמה לחשוב איך להפעיל את הרעיון הזה על הדגל שלי ביום העצמאות הבא. אני כבר אחשוב על איזו משקולת - אולי קטנה מבקבוק - שאפשר יהיה לתפור אל הדגל. מוכרחה להיות דרך להעתיק למישור החוף את התושייה הירושלמית הזאת שֶאֶל-מול מעללי הרוח ההררית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.