* לעומת ההתנהגות ההיסטרית של ח"כ מירי רגב בוועדת הכנסת שלשום, אפילו ח"כ חנין זועבי מצטיירת כעלמה מעודנת. נכון שגם ח"כ זחאלקה לא היה מרשים במיוחד, אבל בתור יושבת ראש הוועדה, רגב הייתה אמורה להתנהג כמבוגר האחראי. אולי היא חושבת שהצעקות המכוערות האלה מהוות הוכחה ל"אותנטיות עממית". היא טועה. יש הבדל בין עממיות לבין אספסופיות, וההנהגה הישראלית על כל סניפיה תיטיב לעשות אם תפעל להרגעת הרוחות במקום להוסיף שמן למדורה.
* מאמר השטנה (כן, אין לי מילה אחרת) שכתב גדעון לוי בהארץ שלשום נגד הטייסים אינו ראוי שיצטטו מתוכו. ודווקא הסוגייה שהעלה היא ראויה לדיון, ותמיד טוב לשאול, שוב ושוב, מהי מידת ההרס שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לגרום אצל הצד השני. אבל את הנושא החשוב הזה החביא לוי, כהרגלו, בתוך כל כך הרבה דברי בלע מכוערים, שאיש לא התפנה להתמקד בשאלה החשובה שעל הפרק. כך הוסיף גם הוא את שני השקל שלו לתוך המדורה, זו שההנהגה הישראלית מן הסעיף הקודם אינה יודעת איך לכבות.
* במוצאי שבת, בין שמונה לתשע, כשכל גוש דן חיכה בחשש (כן, היה חשש אמיתי) להתממשות האיום החמאסי למטח כבד בשעה תשע, התקיימה הפגנה של השמאל התל אביבי נגד המלחמה. בתגובה הוכו המפגינים על ידי מפגיני-נגד מן הימין. מה שחמור בעיניי יותר מכל, אפילו יותר חמור מן הבריונות הקשה שהייתה שם מימין, הוא העובדה שעל פי כל העדויות, המשטרה לא מיהרה להתערב ולא הגנה על המותקפים. זה סימפטום חמור מאוד, וזה עוד משהו שההנהגה הישראלית צריכה לחשוב עליו בעיון, לטפל בו בנחישות, וגם לשחרר בעניינו הצהרות ברורות מאוד, אפילו אם היא עסוקה עכשיו בעניינים יותר דחופים.
* אפשר כמובן לשאול למה לא יכלו מפגיני השמאל לדחות את הפגנתם לשעה תשע וחצי, אחרי מטח הטילים, כשהפחדים מסביב יירגעו קצת. הרי לא חייבים לתקוע לכולם עין באצבע דווקא ובכוונה. השאלה הזאת מתקשרת גם לשאלה מדוע גדעון לוי לא יכול להעלות סוגיות עקרוניות ולגיטימיות בלי לדרוך בדרך על היבלות של כולם. התשובה היא שהאנשים האלה אינם מבינים הרבה בחינוך ובדרך להשפיע על בני אדם. לא את המתחנך שלהם הם שמים במרכז, אלא את הרגשות הענוגים שלהם עצמם, כמו גם את תסכולם וזעמם ופחדיהם - ותוך כדי כך הם תולים בחלון הראווה שלהם את ליבם הטהור וגם מתלהמים היטב ומשחררים הרבה קיטור. אולי זה גם עוזר להם להירגע - אבל זה לא מקדם את המתחנך הפוטנציאלי שלהם לשום מקום, להפך. "המאמר נועד להרגיז", טען לוי שלשום בערב בריאיון לאחד הערוצים. זו טעות קלאסית שלו ושל דומיו: המאמר צריך לעורר חשיבה. ואנשים חושבים הרבה יותר טוב דווקא כשהם לא מרוגזים.
* שוב תפסה אותנו האזעקה באמצע הגילוח של ראש המשפחה. מה יש להם שם, בחמאס, נגד הטואלטה הזאת של הבוקר, ולמה הם נחושים למנוע אותה? אני אוהבת גברים מגולחים למשעי, אבל שוקלת, בצוק העתים, לעודד את אלוף נעוריי לגדל זקן עד יעבור זעם. אולי זה יעזור להקטנת מספר ההקפצות.
* מפילוח חובבני של התבטאויות הכתבים המותשים המוצבים באתרים של נפילות הטילים, בעיקר הצעירים והפחות מנוסים מביניהם, עולה כי המילה המופיעה אצלם בתדירות הגבוהה ביותר היא "כאמור". לאמור, הנה אגיד עוד פעם את מה שכבר אמרתי קודם.
לא חבל? הרי כבר אמרתם! שמענו, הבנו, הפנמנו.
עכשיו תנוחו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.