הסתכלת היום על השמים?

בס"ד

וכן דוד המלך, עליו השלום, הוא עסק ביותר כל ימיו בתפילה ותחנונים וזעקות ושוועות להקדוש-ברוך-הוא ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, עד שזכה לחבר מזה ספר תהלים הקדוש שכולו מלא צעקות ושוועות להשם יתברך. וחכמינו זכרונם לברכה, דרשו בזהר חדש: וישלח את העורב, זה דוד שהיה הולך בהרים (להתבודד שם ולפרש שיחתו יתברך) כעורב.

* * *

כזכור, אנו נמצאים כעת במסגרת בה המלקט מאריך לבאר שדרך התפילה הינה הישועה האמיתית של כל אדם, וכל מהותו צריכה להיות נתונה בה, עד שגם עליו יחול השם שהתורה קבעה לכל יהודי: "מבעה" (בבא קמא דף ד ע"א), שפירושו- מבקש ומתפלל. תפילתו לא תהיה `עוד` תיאור באישיותו, כי אם ההגדרה המקיפה שלה. הנושא של היום קשור לנושא ההתבודדות, שלמעשה קשור בקשר הדוק בהבנה אותה הזכרנו למעלה, על מהותיות התפילה בחיי האדם. לפני שנגיע לנושא המדובר עליו היום, נקדים כמה מילים על ההתבודדות.

"ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן כה). מהי אותה התבודדות? "דהיינו לקבוע לו על-כל-פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו... לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת". אם כן, למעשה זו שעה של תפילה, במלותיו האישיות של המתפלל אותה, אך בבדידות. הבדידות באותה שעה היא לכאורה אופן יעיל יותר לתפילה- בוודאי שקל יותר להתרכז בתפילה כאשר נמצאים לבד. מדוע, אם כן, נקראת תפילה זו `התבודדות`, שהיא לכאורה רק תנאי טכני בה?

אכן, אם היתה התפילה אמירת בקשות עם כל הכוונה, בוודאי שההתבודדות היתה פרט שולי ביותר. אך כבר לימדנו המהר"ל (ח"א לב"ב דף י`) שאסור לאדם לחשוב שהוא מבקש מהקדוש-ברוך-הוא כמו שהוא מבקש מחברו, אפילו אם יעשה זאת עם מלוא היראה. תפילה היא סיפור שונה לחלוטין מבקשה רגילה. חז"ל אומרים שאחת מעשרה לשונות שנקראה בהם התפילה היא שוועה (תנחומא, ואתחנן). המילה שוועה נובעת מהמילה ישע, שפירושו קיום. כאשר אדם משווע, הוא מבקש שוּעַ, קיום. אנו היינו חושבים שהקיום אותו אנו מבקשים יתמלא בחסרונות שיתמלאו לנו. חז"ל אומרים שאם כך היה הדבר, היה צריך להכתב "אשריך ישראל, מי כמוך עם הושע בה`"- עם שמקבל את ישועותיו מה`. אך כתוב: "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה`" (דברים לב)- ישועת ישראל נמצאת בה`. פירוש הדבר הוא, שבתפילה איננו מבקשים את התגלות שלמות החסרונות, אלא את התגלות ה` שבמילוי החסרונות. כאשר אדם נמצא בחוסר והקדוש-ברוך-הוא משלים לו דבר, הרגשת השלמות באה מהידיעה שה` מקיים אותו. רק ידיעה זו מעניקה לעם ישראל את הרגשה הישע האמיתית, כי באמת זהו האושר האמיתי ביותר- "אשריך ישראל"- כאשר בורא כל העולמות מתגלה בעולם כמקיים אותך. את אותה התגלות אנו מבקשים בתפילותינו. זהו האושר המקווה, אליו אנו מצפים בכל עבודתנו. "ואני בצדק אחזה פניך" (תהלים יז)- דוד המלך קורא לתפילה `אחזה פניך`. לראות את פני ה` פירושו- לראות שלקדוש-ברוך-הוא יש רצון בבריאה, ואותו רצון מכוון ישירות אלי. פניו, כביכול, המבטאות את כיוון הנהגתו, מכוונות אל כל הנבראים. במעשה התפילה השלם יכול לזכות כל אדם לראות את פני ה`- להבין בעומק הגדול ביותר שה` רוצה להתגלות אליו. ניתן להגיע לכך רק אם מבקשים קיום- מבקשים את התגלות ה`, שתתבטא בפועל על ידי מילוי חסרונותינו.

 מי שרוצה להגיע לעומק הכרה זו, בהכרח חייב להגיע אליה מתוך התבוננות בתוכו. הדרך להשגת אותה בקשה של ישועה מתחילה מחיסרון קיים, בין ברוחניות בין בגשמיות. חז"ל אומרים שאפילו יעקב אבינו, בחיר האבות, שקיבל הבטחה תמידית לשמירה, לא קיבל הבטחה תמידית על פרנסה, משום ש"אמר הקדוש-ברוך-הוא: אם אני מבטיחו על הלחם, מהו מבקש ממני עוד?" (תנחומא, ויצא). את אותה השגה שמשיגים בתפילה ניתן לחוש רק דרך החסרונות, אך לא באמונה לבדה, אם לא קיימים חסרונות. רק החסר יכול להרגיש את ישע אלוקים; הוא זה שזכה לגלות כי קיומו היחיד נובע רק מרצון ה` לקיימו. לערוך את אותה התבוננות במהות קיומי- על מי אני נסמך, ומה מקור קיומי, ניתן לקיים במצב של התבודדות. בכל מציאות אחרת בה אישיותי פועלת בתוך הסביבה, לא ניתן לברר את אותה העמקה בתוכי. כל מציאות של פעולה, של ביטוי קיום, יכולה לעמעם את התפיסה של חוסר הקיום העצמיי שלנו, שממנו אנו נשענים על ה`. ייתכן שזו הסיבה ש"תפילה צריכה חיזוק" (ברכות דף לב ע"ב)- עם פעולותינו היא נרפית, מאחר וביטוי קיום מעמעם על אותה תפיסה שמשיגים בתפילה. בעבר ראינו שזו היתה הסיבה שהאבות והשבטים היו רועי צאן, כפי שביאר ר` בחיי- הם התרחקו מהיישוב בשל היותו מפריע להתבוננות שכזו.

* * *

כאשר נוח שלח את העורב מן התיבה כדי לבדוק אם קלו המים, התורה מספרת שהעורב רק הקיף במעופו את התיבה, אך לא הלך לבדוק אם אכן ניתן לאפשר קיום בעולם, אם המים כבר יבשו. המהר"ל (גור אריה על התורה) מצביע מתוך סיפור על זה מהותו של העורב כבריאה הנמצאת מחוץ למערכת היישוב. כל הנבראים שייכים בצורה ישירה לרצון ה` של "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה)- יישוב העולם. העורב נמצא בצורה יותר חיצונית למערכת זו- הוא אינו מחפש את יישוב העולם, לראות האם קלו המים ובכך יתאפשר היישוב.

אולי ניתן להצביע על כך בעובדה שהמדרש שהבאנו בתחילת הדברים מציין- העורב שוכן בהרים. ההרים אינם חלק מהיישוב, בשל גובהם היוצר חוסר נגישות. העורב שוכן שם מתוך רצונו שלא להשתייך לחלק המיושב של העולם.

כך גם דוד המלך- הוא יצא אל ההרים. כפי שראינו, את ההתבודדות ניתן לערוך במצב בו מציאות האדם נתונה לעצמו, ולא נמצאת במצב של פעולה, הקיים באופן טבעי בכל מציאות של חברה. רק כאשר מתרחקים מן היישוב, ומגיעים למקום בו היישוב אינו יכול אפילו להגיע אליו אם ירצה, נוכל לשוב אל עצמנו- להתוודע אל עומק מציאותנו. לבחון את מהות קיומנו, ולהגיע מתוך אותה התבוננות למסקנה הנגזרת- אין לנו על מי להשען, אלא על אבינו שבשמים. זאת החשיבות הגדולה שנמצאת בהתבודדות, עליה אמר רבי נחמן שהיא המעלה הגבוהה מן הכל. בהתבודדות ניתן להגיע לאותה הכרת אמת של ישע אלוקים שלבדו מקיים אותנו ולא דבר אחר. לשם כך עלינו לצאת מן היישוב, ולבקש דבר אחר לגמרי. לעזוב את כל מהלך הפעילות, ולהגיע למקום שבו אנו באמת מרגישים לבד- כי אין לנו על מי להישען. שום מציאות איננה מהווה לנו משענת או ישע, עד כמה שנדמה לנו שכן. ומתוך כך להסיק שרק על דבר אחד אנו יכולים להישען- על אבינו שבשמים.