שמי ב', אני בת חמש עשרה. אני חושבת שהסיפורים שקרו לי הם כלום לעומת הסיפורים האחרים - כמו רוב הבנות קרו לי מקרים של צעקות ברחוב וכאלו - אבל רציתי לספר על שלושה מקרים מסויימים:
ההטרדה מינית הראשונה שלי, אני זוכרת את זה כל כך טוב - הייתי בכתה א'. היינו כל הכתה בספריה, היה לנו שם שיעור. היה בכיתה שלי ילד, שכבר מגיל קטן היה מופרע, מקלל, מרביץ וכאלו. אני זוכרת את זה כאילו שזה היה סרט, כמו בהילוך איטי. אני הלכתי מולו והוא ממולי, הרגשתי משהו בבטן שלא טוב, ואז הוא התקרב. היו הרבה ילדים מסביב אבל אף אחד לא שם לב. פתאום הוא התחכך בי והיד שלו תפסה לי את איבר המין. הייתי בשוק, כאילו קפאתי, כאילו הכל נעצר באותו זמן. הוא תפס ממש חזק. ואני? ילדה קטנה, תמימה, ידעתי שזה לא בסדר אבל אף פעם לא אמרתי כלום ולא לקחתי את זה כל כך קשה. תמיד ריחמתי עליו ולא רציתי שהוא יסתבך יותר בגלל השטויות שלו.
זה היה בכתה ז'. הברזתי מאיזה שיעור עם חברה טובה מכתה אחרת וישבנו בקומה שלנו. פתאום בא ילד מכתה ח' והתיישב איתנו. זה היה בסדר מבחינתנו. ישבנו ככה איזה 5 דקות, ואז רציתי להיכנס לאיזושהי כתה ריקה בשביל לשבת בה. פתאום הוא בא, מאחורי, תפס לי את השדיים וברח. הייתי המומה! לא הבנתי מה קורה, זה גם לא ילד שאני מכירה. פשוט הייתי קפואה לא ידעתי מה לעשות. אז פשוט רצתי לכתה, ישבתי שם לבד, כשהחברה שלי מחפשת אותי. הייתי בשוק, באיזה זכות הוא נוגע בי? אני בכלל לא מכירה אותו! חברה שלי נכנסה ושאלה מה קרה. אני לא זוכרת איפה היא הייתה באותו זמן. לא אמרתי לה, רציתי ללכת לשתות בברזיה שליד הכתה. הוא היה שם. הוא הסתכל עליי בחיוך המגעיל שלו. באתי ונתתי לו כאפה ממש חזקה. הוא לא אמר כלום, הוא פשוט הלך. לא יכולתי להתלונן עליו, לא יודעת למה. גם לא ממש ייחסתי לזה חשיבות.
לפני כמה ימים, אחותי הקטנה לא קמה בבוקר ואני הייתי צריכה לקחת אותה לגן. אז אבא שלי אמר לי שאני יכולה ללכת לבצפר בשעה השנייה. כשלקחתי אותה היה בערך 8 ועשרה וכולם כבר היו בעבודה ובבית ספר. בדרך לגן, שזה 7 דק' הליכה, עבר לידנו מישהו שלא נראה שפוי ממש, עם אוטו לבן, ופשוט הסתכל עליי במבט כזה כאילו הוא חוקר אותי. הרגשתי ערומה. לא החזרתי לו מבט אבל שמתי לב שהוא בוחן אותי. הוא לא היה בנתיב שלי וכנראה שהוא רצה להתקרב, אז הוא התחיל להתרחק לעבר הכיכר של הנתיב השני. לקחתי את אחותי ורצתי לנתיב השני וראיתי מרחוק שהוא מסתובב. הכנסתי את אחותי לגן ולא ייחסתי לו חשיבות. אחר כך התחלתי ללכת לכיוון הבית כשהוא - אחריי. זזתי נתיב, והוא מהר עם האוטו בשביל להגיע לנתיב שלי. הכיכר כמה מטרים מהשכונה שלי, אז רצתי מהר בתקווה שהוא לא יבחין שאני נכנסת לשכונה שלי. אבל הוא ראה ונכנס עם האוטו הלבן והישן שלו ועצר בחנייה. לא ידעתי מה לעשות. חיפשתי לאן ללכת - אם אני אלך לבית הוא יבוא אחריי, אם אני אכנס לבלוק שליד - הוא יבוא אחריי ומשם אין לאן לברוח כי זה בלוק קטן בלי אפאחד. אז פניתי מאחורי הקוט'גים. אבל פחדתי שהוא יבוא מהצד השני שלהם. אז נכנסתי לגינה אקראית. הוא כנראה חשב שזה הבית שלי ופשוט נסע מהשכונה. זה ממש מפחיד, כי אם לא הייתי נכנסת לשם זה לא היה נגמר ככה. ותודה לה' שזה באמת לא נגמר ככה. נורא פחדתי, היה לו מבט של חולה נפש! מבט מפחיד שכזה...
אני יודעת שאין מה להשוות בין הסיפור שלי לסיפורים האחרים פה.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
