לבת 14 היתה חברה חזקה שהדגימה לה מהי התעללות מינית בילד. בפעם אחרת - בת 14 היתה הקרבן של אותה חברה.
קשה לי לספר את זה.
אחרי כל מה שעברתי.
סיפרתי את הסיפור הזה המון פעמים, לחברים, לאנשים שאני ממש סומכת עליהם. אבל עדיין, זה קשה. הסיפור הזה השאיר לי משהו בלב, משהו שלעולם לא יעלם, משהו שישאר איתי לתמיד.
אני כבר לא אהיה אותו בנאדם כמו שהייתי לפני.
כשהייתי בת 14, הייתה לי חברה מאד חזקה, נקרא לה שחר (כמובן שזה לא שמה האמיתי, זה רק לצורך הסיפור הנוכחי). היא הייתה גדולה ממני בשנה וחצי (15 וחצי) והיא היתה חזקה ממני בהרבה, אפילו יותר מאנשים שגדולים ממנה בכמה שנים טובות. היינו מסתובבות ביחד תמיד, היינו עושות שטויות כמו להציק לאנשים ברחוב ולהטפל לילדים קטנים מאיתנו. זה היה נראה לי מאוד מצחיק.
יום אחד אחותה של שחר הגיעה בוכה הביתה, ישר שחר שהייתה אחות טובה מאוד ביררה מה קרה. מתברר שילד אחר מהכיתה שלה מציק לה ומרביץ לה באופן קבוע כבר שבועיים.
שחר התעצבנה כמו שמעולם לא ראיתי אותה עצבנית, היא ביקשה ממני לבוא איתה לחפש את הילד. יומיים אחרי הייתי בביתי, פתאום קיבלתי טלפון משחר היא אמרה "***** מצאתי אותו, בואי עכשיו למגרש שמאחורי הספריה". רצתי לשם הכי מהר שיכולתי. כשהגעתי לשם ראיתי אותה מחזיקה אותו בשערו וצורחת עליו "אם אני אשמע עוד פעם אחת שאתה מתעסק עם אחותי אני שוברת אותך". הוא צרח בבכי איום. ריחמתי עליו קצת. הגעתי אליהם, היא אמרה לי לעזור לה לקחת אותו לשדה מאחורי הבניין הנטוש. עזרתי לה. לא ידעתי מה היא הולכת לעשות לו.
כשהגענו לשם, היא אמרה לי "תחזיקי בידיים שלו חזק". החזקתי. היא הורידה לו את המכנסיים, הביטה באיבר מינו ואמרה לו "תראה מה שאני עושה עכשיו, אתה תשתוק על זה כל החיים שלך. ואם תפתח את הפה, אתה תצטער על זה מאוד. אתה מבין? זה יהיה הסוד שלנו". היא הורידה את המכנסיים של עצמה והתיישבה על רגליו כשהוא צורח "לא! בבקשה! לא, אני לא אגע באחותך, נשבע!". היא הכניסה את איבר מינו לשלה וחייכה. "מה את עושה?!" צעקתי לה. "תרגעי, זה בסדר", היא אמרה לי בזמן שאנסה אותו, "תנסי גם". "לא רוצה", אמרתי. "תנסי..נו...כדאי לך", היא ניסתה לשכנע אותי. "לא! לא רוצה" אמרתי שוב. "אם את לא באה לפה עכשיו את תקבלי מה שהוא קיבל" היא צעקה. באתי. הורדתי את המכנסיים שלי ועשיתי בדיוק מה שהיא עשתה, פחדתי ממנה. לא רציתי שיקרה לי מה שיקרה לו. בינתיים הוא בכה, נאבק. הוא צעק הצילו! והיא מרביצה לו כדי שישתוק.
היא סיימה. הלכנו.
כשהגעתי הביתה אמא שמה לב שמשהו לא בסדר, אבל לא סיפרתי לה, פחדתי.
בכיתי המון. הרגשתי חרטה עמוקה.
לא רציתי לראות אותה יותר בחיים.
כמה ימים אחר כך אמא שלי הלכה.
שמעתי דפיקות בדלת, זאת הייתה שחר, כל כך לא רציתי לראות אותה. "אין לי כוח עכשיו, יש לי המון שיעורים" אמרתי לה בשביל שתלך. "אף שיעור לא יותר חשוב ממני" היא אמרה ונכנסה וסגרה את הדלת מאחוריה. עלינו לחדרי, היא סגרה את הדלת "תשאירי את הדלת פתוחה, אני צריכה לשמוע אם מישהו נכנס" אמרתי. "צודקת, צריך לשמוע אם מישהו נכנס" היא אמרה ופתחה את הדלת.
היא אמרה שהיא הולכת לשירותים. נשארתי בחדר לבד.
היא חזרה, ערומה לגמרי. חייכה אלי.
"אל תפחדי, את תאהבי את זה" היא אמרה ועלתה עלי.
"מה את עושה?! עזבי אותי!" צרחתי לה. "עוד צעקה ואת לא תוכלי לצרוח יותר בחיים".
שתקתי. הפחד שיתק אותי.
היא הורידה את בגדי, וליטפה אותי, בכל מקום, זה היה נעים, אבל מרתיע.
היא עשתה בי מה שרצתה, היה לה את החופשיות והכוח.
היא גזלה ממני את התמימות, הילדות, ואת הכוח שלי לעשות בגופי מה שאני רוצה.
היא סיימה. לבשה את בגדיה, והלכה. בלי להגיד כלום.
עכשיו אני כבר בת 18 וחצי, אני זוכרת כל פרט ופרט מהאירוע ששינה את החיים שלי שינוי מוחלט. אני זוכרת שנשארתי בוכה בחדר. בכי שלא נגמר, פשוט זרם. הכאב והחרטה הכו בי חזק. לא יכולתי להפסיק. הייתי בדיכאון עמוק במשך חודשיים, לא אכלתי, לא שתיתי, לא ישנתי. זה היה הרגעים הנוראיים בחיי. ניתקתי את הקשר עם "החברה" שלי. לא ראיתי אותה מאז. אני יודעת שאתם חושבים שאני מגעילה בגלל הילד הקטן. אבל באמת שלא רציתי לעשות את זה. פחדתי. חששתי לחיי, ידעתי שהיא מסוגלת לפגוע בחיים שלי.
עצה. גם לבנים וגם לבנות:
אם אתם יודעים שאתם מסתובבים עם מישהו שמסוגל לפגוע בכם, אל תסתכנו בזה ש"לי הוא לא יעשה כלום" כי זה תמיד יכול לחזור אליכם.
זאת מהסיפור הגיבה כאן:
ראיתי את התגובות שלכם, ממש תודה על התמיכה וההבנה.
הצלחתי לנתק קשר עם הילדה אחרי שבכיתי לאמא שלי שאני רוצה שנעבור דירה. היא ראתה שאני סובלת והסכימה. הילדה הזאת הייתה אומרת לי שלום בבית הספר, מזמינה את עצמה אלי הרבה, לא יכולתי להוציא אותה מהחיים שלי, היא התעקשה לחזור בכל פעם. אבל הצלחתי, ואני הרבה יותר שמחה.
בקשר לילד - אני לא יודעת. אני יודעת שהוא ברח מאיתנו בבית הספר כל הזמן, לא ראיתי אותו מאז שעברתי דירה. הייתה תקופה שרציתי לחפש אותו, להביע חרטה, אבל לא ידעתי אפילו איפה לחפש אותו, לא ידעתי איך קוראים לו.
אחרי התגובה הזאת אולי באמת אנסה לחפש יותר.
אני חושבת שהמון סלעים יירדו לי מהלב אחרי שאני אדע שהוא עדיין בחיים ולא הרסנו לו את החיים לגמרי.
תודה רבה על התגובות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
