|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
זה ממש פוגע
לאני נזכרה במקרה שקרה לה בזמן אודישן ללהקת המחול העירונית, דווקא על ידי בוחנת אישה
לפעמים נראה לי שזה היה חלום.. כי זה נשמע כמו קטע בתסריט של איזה סרט הוליוודי שמתאר חלום של תיכוניסט ממוצע על כך שהוא עומד באמצע בית-הספר ערום וכולם צוחקים עליו.
כשהייתי ילדה די קטנה, למדתי ריקוד.. וזה עוד חלק מהעבר שלי שאני מעדיפה לשכוח.
אמא שלי הציעה לי לגשת לבחינות שנערכו בעיר שלי ללהקת המחול העירונית, או משהו מטופש שכזה.. והחלטתי לגשת. אני לא בטוחה למה.. לא נהנתי מריקוד, ויש לי פחד במה בכלל. אולי עשיתי את זה בשביל שאמא תוכל להתגאות במשהו.
בכל מקרה, נכנסתי לחדר. היו שם 6 בנות שנראו פשוט אותו הדבר. כולן רזות וגבוהות, כולן באותה התלבושת ולכולן אותה התסרוקת, בן אחד שגם נבחן והבוחנת עצמה - אשה בשנות ה-40 שלה בערך.
אני לא באמת זוכרת איך הלכה כל הבחינה המזורגגת הזאת, אני רק זוכרת שלקראת סופה - כשהיינו מפוזרים כל הנבחנים ובצענו תרגילים שהבוחנת ביקשה, היא פתאום העירה איזו הערה מגעילה על החזה הגדול שלי (אני יודעת, זה עצוב. בגיל 8 היה לי חזה גדול.) ואז אמרה לי לפתוח את הפה ולהראות את השיניים (שיני-החלב שלי לא מיהרו ליפול.) והדבר הבא שאני זוכרת זה שעמדתי במרכז החדר, מול הבוחנת המכשפה ושבעת הגמדים שלה וכולם צוחקים עליי בקול רם.
זה לא שלא צחקו עליי לפני זה.. על החזה, על השיניים, על המשקפיים - you name it. אבל זה היה ממש השיא. ברגע שהיא העירה את אותה ההערה כבר לא היה לי אכפת אם אתקבל או לא, מצדי שלאמא לא יהיה במה להתגאות גם עד שאהיה בת 100. רק רציתי לצאת משם כמה שיותר מהר.
הבחינה נגמרה, אמא חיכתה לי בחוץ. את זה אני זוכרת בבירור - אמרתי לה "בואי נלך הביתה, אני לא רוצה להשאר פה אפילו עוד דקה." וגררתי אותה משם מהר.
אחרי כמה ימים קיבלתי מכתב שלא התקבלתי ללהקת המחול העירונית, אבל זה לא עניין אותי.
עברו שלוש שנים של הדחקה עד שזה עלה לי פתאום לילה אחד כששכבתי במיטה, ובכיתי על זה (כן, לקח לי שלוש שנים לבכות מזה.)
אבא שלי שמע אותי בוכה ונכנס אל החדר שלי לשאול מה קרה.. אז סיפרתי לו על המקרה, והוא מצדו עזר לי להתגבר בכך שהציג את הצד הילדותי והמשוגע (אתם לא חושבים שזהקצת משוגע שאשה בת 40+ צוחקת על ילדה?) של אותה בוחנת, וגם הצחיק אותה בכך שקרא לה "תרנגולת" או שם גנאי מצחיק מהסוג הזה.
אמא שלי התאכזבה שלא סיפרתי לה, כי היותה לה חברה שעבדה בעירייה והיא יכלה לפנות אליה ולבדוק מי הבוחנת ואז להתלונן עליה. אני באמת מצטערת שלא התלוננתי עליה, ומקוה שאף-אחד אחר חוץ ממני לא נפגע ממנה.
עכשיו, בקשר להשלכות של המקרה.. אין לי צלקות ברורות מהמקרה הספציפי הזה.. אולי ביחד עם המקרים שצחקו עליי בבריכה ושבנות (גם נשים מבוגרות) היו שולחות אליי מבטים שונאים בגלל הגוף ש"התברכתי" בו בגיל צעיר, והבנים שלא שתקו על זה גם הם.
רק מפריע לי לחשוב שיש סיכוי מספיק גדול שאני לא ה'קורבן' היחיד של המטורפת הזאת.
ועכשיו מסר לכל הקוראים:
כשהייתי שם, קטנה במוחי וגדולה בגופי, שמתי לב שאנשים ממש אטומים כלפי הנושא הזה. כל אחד מעיר את ההערה שלו, מצחקק קצת, מצביע.. אבל זה ממש פוגע!
שמו לב לזה. אם אתם מכירים ילד שגבוה מדי לגילו או ילדה שכבר צמח לה החזה, סביר להניח שזה נושא רגיש אצלם ושאף-אחד לא נותן להם לשכוח את זה.
כתובת לסיפורים (נא לציין ניק):
[email protected]
| |
"אם היית נחמדה הייתי מוכן לעשות לך טובה"
הדבר האחרון שסטודנטים היתה צריכה כשחזרה מעט שתויה ממסיבה זה שנהג המונית יתחיל להציע לה כל מיני הצעות לבלות עמו את הלילה.
רציתי לשתף את קוראי הבלוג ב"תענוג" המפוקפק שעברתי בליל פורים. כרגיל, שום דבר שהולך למשטרה, אלא עוד הוכחה לזה שמעט מדי אנשים מבינים את ההבדל בין מחמאות להטרדות.
הייתי במסיבה, שתיתי, נהניתי וכו'. החבר שלי לא יכול היה לבוא איתי, ומכיוון שידעתי מראש שאני הולכת לשתות, הגעתי עם חברים ובדרך חזרה לקחתי מונית. כשעליתי על המונית כבר לא הייתי שתויה בכלל, למעשה כאב לי הראש וכנראה שהנהג שם לב לזה שאני לא מרגישה כל כך טוב. הוא שאל בנחמדות אם הכל בסדר, אמרתי לו שכן. הוא ניסה לפתח איתי שיחה לגבי מה עשיתי באותו ערב, אם הייתי במסיבה ואם נהניתי, ואני עניתי תשובות מנומסות אבל קצרות וענייניות (חשבתי שבטח משעמם לו, אבל לא הייתי במצב-רוח לפתח שיחה).
ואז פתאום הוא שאל אותי: "אז איך זה שיצאת מהמסיבה לבד? חשבתי, מישהי כמוך, בטח תצאי אם איזה בחור ללילה". הייתי קצת המומה, עם כל הכבוד - זה ממש לא עניינו (ומה זה לעזאזל "מישהי כמוני?"). אמרתי לו שהחבר שלי מחכה לי בבית (תשובה שהוכיחה את עצמה בעבר). ואז, במקום להניח לי, הוא התחיל להפציץ אותי בשאלות.
"אז יש לך חבר?" (כן), "כמה זמן אתם ביחד?" (הרבה). "אם הוא חבר שלך אז למה הוא לא בא איתך למסיבה?" עניתי משהו בנוסח "מה זה משנה למה", והוא, במקום להבין את הרמז (אני לא מעוניינת בשיחה), אמר: "נראה לי שמזמן כבר לא הזדיינת עם החבר שלך, אחרת לא היית מסתובבת עם כזה פרצוף חמוץ". לקח לי שניה לעכל את מה שהוא אמר, ואז אמרתי לו בתקיפות שזה לא עניינו ושאני מבקשת שיניח לי בשקט. חשבתי שזה יסיים את העניין, אבל בתגובה הוא צעק עליי "תגידי, מה הבעיה שלך, אני בסך הכל מנסה לדבר איתך, אם היית קצת יותר נחמדה, עוד הייתי מוכן לעשות לך טובה, אבל נראה לי את אחת שלא נותנת".
ביקשתי ממנו שיעצור מיד את המונית (זה כבר היה במרחק הליכה מהבית שלי והעדפתי ללכת ברגל מאשר להמשיך את הנסיעה עם הפסיכי הזה) ואחרי ויכוח קצר שבו הוא אמר שהוא לא מתכוון לעצור ואני הודעתי לו שיעצור או שאני פותחת את הדלת, הוא עצר את המונית, ואני שילמתי ויצאתי. כשהייתי בחוץ, עשיתי סוף סוף את מה שרציתי להגיד לו מההתחלה, ופחדתי לעשות כשהייתי בתוך הרכב שלו: אמרתי לו שהוא סוטה מגעיל. ורצתי הביתה. כמובן שזה לא עזר לי לא להרגיש זוועה ביום שאחרי.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
|
נכתב על ידי
,
28/4/2007 20:48
בקטגוריות אדם זר, אצל המומחה, במכונית, בזמן שישנת/התמסטלת, במסיבה, ברחוב, הכל יכול היה לקרות, למה לא התלוננתי, מילים כדרבנות, סרחו, אקטואליה, ביקורת
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אילנה ב-30/7/2007 15:50
|
היא ניצלה את זה שהייתי על תרופות
מטופל נוצל מינית על ידי מטופלת אחרת בעת שאושפז בבית החולים.
אני מטופל בבית חולים פסיכיאטרי בגלל מזוכיזם ומאניה-דיפרסיה. כחלק מהטיפול אני מקבל הרבה זריקות ותרופות. היה שלב שבו כל השרירים שלי היו רפויים ולא יכולתי לשלוט בהם. לחדר נכנסה אחת, בערך בת 17, גם כן מטופלת בבית החולים. היא קלטה שאני לא יכול לזוז.
היא תפסה לי את היד וגרמה לי למשש לה את החזה, התחת ואיבר המין. אחר כך היא גם מיששה לי את איבר המין. היא הכניסה את היד שלי לתוך המכנסיים שלה, מעבר לתחתונים, וניסתה להכניס את האצבעות שלי לתוך איבר המין שלה. באותו שלב המטפלת שלה ראתה אותה ולקחה אותה משם. המטפלת שלה שאלה אותי איך קוראים לאיש שאחראי עליי וסיפרה לו את הכל. האיש שאחראי עליי סיפר לי שהמטופלת הזאת הזריקה לעצמה הרואין מקולקל ועשתה את אותו הדבר כמעט לכל בן ובת שהצליחה.
ההיא מימין בנענע. לא להחמיץ את הפנייה המרגשת לקוראים.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
| |
אם תבואי איתי למטבח אני לא אלשין עלייך
|
נכתב על ידי
,
30/12/2006 19:11
בקטגוריות אדם זר, אני והחבר'ה, אצל המומחה, בבית הספר, בהסכמה/בדרכי נועם, הכל יכול היה לקרות, ילדות נשכחת, למה לא התלוננתי, מילים כדרבנות, סרחו, אקטואליה, ביקורת, בית ספר
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מישי ב-18/8/2007 10:34
|
עדיין קשה לי לכעוס עליך כי אני עוד קצת מעריצה
הבלוגרית בובה על חוטים היתה בת 14 כשהמורה הנערץ עליה התחיל איתה. זה נמשך שלוש שנים.
זהו מכתב שכתבתי היום לכבוד הפרויקט של איריס - המכתב שלא נשלח. כתיבתו החזירה אותי יותר מעשר שנים אחורה. אומרים שהצפת כאבים על פני השטח, התעסקות עם צלקות ישנות, משחררת ועוזרת לעכל, אבל אני הרגשתי שלי זה סתם כואב. כלום לא השתחרר, אפילו לא הדמעות, ואני כמו קופסא ריקה מרגשות, יושבת מול המחשב וכותבת, כמו נרקומנית, לא יכולה להפסיק, למרות שמרגישה שרע לי.
אני נזכרת בך עכשיו, כשאני כותבת לך את המכתב הזה, וחושבת איך אתה היום. לפי חישוב שלי אתה בסביבות גיל 55, בטח רוב השער הג'ינג'י שלך כבר הפך לבן, מעניין אם אתה בכלל זוכר אותי, אם אני עוד עולה מידי פעם בין מחשבותיך. לא ראיתי אותך אולי עשר שנים.
לפני 12 שנים, כשהייתי בת 14, זה התחיל. היינו בטיול לסיני של חוג הסיירים שלנו. עבדנו בשביל הטיול הזה אולי שנה, אני זוכרת כמה שהתרגשנו מהנסיעה. זה היה טיול מדהים, 7 ימים בהר הגבוה בסיני, ועוד 3 בטראבין, אם אני זוכרת נכון. אתה כבר ליווית אותנו באיספור טיולים קודם לכן, היית מכיתה ד' המורה שלי לטבע, או איך שאתה קראת לזה "חינוך סביבתי". הכיתה שלנו הייתה הכיתה הכי מטיילת בבית הספר, יצאנו לטיול בערך כל שבועיים, עברו כמה שנים עד שהבנו שזה בגלל שהיה לך רומן עם המחנכת שלנו - כמה ילדים ראו אתכם יחד... היית המורה הכי נערץ, לימדת אותנו ערכים אמיתיים. יחד, כל הכיתה, היינו אוספים אשפה שמטיילים אחרים השאירו לפנינו, היינו מנקים מסלולי טיול שלמים, ומסיימים כל מסלול עם שקיות זבל רבות מלאות. כן, הערצתי אותך, כמו כולם, עד היום קשה לי לכעוס עליך כי אני עוד קצת מעריצה.
בטיול לסיני, ערב אחד בתחילת הטיול, נכנסנו יחד למערה חצובה בסלע, זה היה אחרי ששאלתי אותך אם באמת אפשר לגור שם. נכנסנו למערה רק אתה ואני. נשכבת, אז נשכבתי לידך. התחלת ללטף אותי, בערתי. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אני לא באמת רוצה, אבל היית כל כך רגוע, ואני כל כך הערצתי אותך, כל כך סמכתי עליך, הרי רק זמן קצר קודם לכן השתלשלתי מחבל בין שמיים לארץ, ואתה זה שכיוון והדריך, עזר לי לרדת לאדמה הבטוחה. ברגעים האלו לא הרגשתי כלל על אדמה בטוחה, אבל סמכתי עליך, כל כך בטחתי בך, שתשמור עלי. בגיל הזה, הסתכלתי על העולם בעיניים של ילדה, בצבעים של שחור ולבן, היו בו טובים והיו בו רעים, ואתה היית מהטובים.
לאחר זמן מה שליטפת אותי, קשה לי להעריך כמה זמן זה היה, קמת, "רגעים כאלו לא חוזרים", אמרת, ואני הבנתי מכך שבזה זה נגמר. איזה תמימה הייתי, פתיה טיפשה. כבר באותו הערב חיכית שאהיה לבד לרגע, ולקחת אותי לטייל לאורך הוואדי שלידו חנינו ללילה. כשהתרחקנו מספיק עד שקולות המוזיקה מהמחנה כבר לא נשמעו, והיינו עטופים רק בחשיכה מסביבנו, עצרת. שוב התחלת לגעת בי. קפאתי. לא ידעתי אפילו איך לגעת בגבר. אמנם הייתי כבר נערה בגופי, אך עוד חשבתי כמו ילדה. נישקת אותי הורדת את חולצתי. ממש כואב לי לכתוב את הדברים האלו, לא שיערתי שארגיש ככה. מיותר להמשיך בתיאורים, רק אומר שלא בעלת אותי, נשארתי בתולה עוד כמעט שלוש שנים אחר כך, אבל בעלת את נפשי.
פעם אחר פעם, טיול אחר טיול, היית מוצא זמן להתייחד איתי. בטיול לכנרת נכנסנו שנינו למים ערומים, כשסבך השיחים ליד המים מסתיר אותנו. היית יורד לי, ומבקש שארד לך. עשיתי זאת, כמובן, צייתנית כבר מאז. נגעת בכל המקומות הכי רגישים, ואני נשארתי קפואה, הייתי כל כך נוקשה שהמגע הרך שלך כמעט והכאיב לי. מעולם לא סירבתי לדבר שביקשת, תמיד סמכתי עליך כל כך. אמרת לי תמיד לא לומר לאף אחד, ושנים ארוכות לא אמרתי לאיש. נשארתי עם הסוד מנקר בתוכי. היית מעל גיל 40, הייתה לך בת קטנה ממני בשנתיים בלבד, ועוד תינוקת שנולדה פחות מחודש לפני הטיול לסיני.
פעם התקשרתי אליך, אשתך ענתה, ושמעתי את התינוקת בוכה ברקע, פתאום הבנתי מה עשיתי. הייתי עמוסת רגשות אשם, כעסתי על עצמי כל כך, ואפילו לא העליתי בדעתי לכעוס עליך. אחרי כמה שנים שמעתי מרכילות שהתגרשת, אמרו שהיית פרפר ולאשתך נמאס, ריחמתי עליך. עד היום לא התגברתי עליך, לפעמים אני אפילו חושבת לנסות לפגוש אותך. הכאבת לי כל כך ואני חושבת עליך בהערצה. אני מטורפת.
אני כותבת לך בשביל לבקש משהו שלא תוכל לתת לי: צא לי מהראש, עזוב אותי, תחזיר לי את מה שלקחת. לך! לך ממני כבר!
הסיפור פורסם לראשונה בבלוגה.
הסיפור עלה גם לפוליטינט, הצביעו שם.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
|
נכתב על ידי
,
26/12/2006 14:52
בקטגוריות אדם מוכר, אני והחבר'ה, אצל המומחה, בבית הספר, בהסכמה/בדרכי נועם, בין מורה לתלמיד/ה, בינו לבינה, הכל יכול היה לקרות, ילדות נשכחת, למה לא התלוננתי, מילים כדרבנות, אהבה ויחסים, אקטואליה, ביקורת, בית ספר
הצג תגובות
הוסף תגובה
1 הפניות לכאן
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בעז ב-28/12/2006 18:03
|
המורה אמר שהוא רוצה לבחון את רמת הכוח שלי
אבודה בזכרון נזכרה רק לאחרונה שבכיתה ב' המורה שלה להתעמלות נגע בה בתואנות שונות ומשונות.
נזכרתי במקרה הזה לפני שבוע והבנתי מה קרה.
בכיתה ב' בשיעורי ספורט, היה לנו סטודנט מורה, מתלמד כזה שאימן אותנו. היה לנו מחסן כזה שהוצאנו ממנו את הדברים. פעם אחת עזרתי לו להוציא משם דברים, והוא אמר לי משהו כמו שהוא רוצה לבחון את רמת הכוח שלי.
הוא התחיל לגעת בי באיזור החזה ולחץ חזק ואמרתי לו "לא, זה כואב", וככה כל שיעור הוא לחץ, גם בתחת. והוא תמיד היה אומר לי "זה יהיה הסוד הקטן שלנו, אל תספרי לאימא". וכמה שזה נשמע אידיוטי ממוחה של ילדה בכיתה ב', חשבתי שהוא משחק. בחיי.
פעם אחת נפלט לי כשדיברתי עם אימא וסיפרתי לו שסיפרתי לה, והיא אמרה לי לעשות את זה. הוא אמר לי שזו שטות והמשיך לעשות לי את זה. בסוף השנה הוא התפטר מבית הספר.
המגן האנושי שלי, נענע.
לסיפורים (לא לשכוח ניק):
[email protected]
|
נכתב על ידי
,
23/12/2006 19:22
בקטגוריות אדם מוכר, אצל המומחה, בבית הספר, בהסכמה/בדרכי נועם, בין מורה לתלמיד/ה, הכל יכול היה לקרות, התלוננתי ו-כלום, ילדות נשכחת, למה לא התלוננתי, אקטואליה, בית ספר, ביקורת
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבודה בזכרון ב-11/9/2008 23:06
|
הצחוק שלו... הזיעה, הריח, הסכין, כוויות הסיגריה...
זהירות - טריגר!!!
ש' נאנסה באכזריות כשהיתה בת 19. כשפנתה לעזרתו של הקב"ן הצבאי, הוא הציע להמשיך מאיפה שהאנס הפסיק. שנים רבות לקח לה להתגבר גם עליו, לחדש את האמון בבני אדם ולטפל בעצמה.
קוראים לי ש' ואני בת 29. עברתי אונס לפני עשר שנים ולא התלוננתי במשטרה. מעט מאוד אנשים יודעים על זה - בן זוגי היום שגם אז הכיר אותי, ומעט חברות... הסיפור שלי הוא כזה:
זה קרה ביום שבת בערב. בשעה עשר בלילה הלכתי לראות חברה. לבשתי טרנינג לבן, גופיה סגולה, נעלי ספורט, שום דבר שיכול להיראות פרובוקטיבי. בדרכי חזרה הביתה ממנה, כשאני הולכת לי בסבבה הביתה (לא היה אז טלפון נייד), מישהו צץ משום מקום. הוא חנק אותי חזק וגרר אותי אל פחי האשפה מאחורי בניין, כשהוא חונק ומחזיק סכין על גרוני וגורר אותי. נתקעתי בשער חשמלי שהיה בגובה המותן שלי. נאבקתי להשתחרר ולא הצלחתי. קיבלתי מכה חזקה במותן, דבר שכבר לקח ממני הרבה כוחות על ההתחלה. הבחור הצליח לגרור אותי אל מאחורי פחי האשפה, העמיד אותי ואחז בי חזק בצמוד לקיר. הוא התחיל לנשק אותי בכל הגוף. התנגדתי, ניסיתי לשרוט אותו בפנים, אפילו ירקתי עליו - לפחות בהתחלה. אבל זאת הייתה טעות, כי הוא אהב את הקטע שמתנגדים לו והוא היה חזק ממני בהרבה, ככל שהתנגדתי - ככה הוא היה חזק יותר. באיזשהו שלב הוא נתן לי בעיטה חזקה בבטן והתקפלתי. התחלתי להקיא אבל הוא המשיך להחזיק אותי מקופלת באכזריות, זה לא עניין אותו. הוא המשיך בשלו ובעט בי. כשהייתי על הרצפה הוא דחף אותי לכיוון חדר פחי האשפה. התחלתי להרגיש את הגלים שהציפו אותי בתוך הגןף, הרגשתי איך אני מתחילה להתרוקן מעצמי... הוא הסתער עליי כמו חיה רעבה, והופ... הדמעה החלה לרדת לה... הידיים שלי התחילו לרעוד, הרגשתי שאין לי אוויר לנשום. הריח שלו היה מגעיל ודוחה והוא המשיך ללקק לי את כל הגוף, להפשיט אותי להכאיב לי.
הוא חדר אליי... דם התחיל לרדת... כן, זו היתה הפעם הראשונה שלי, שמרתי על עצמי כל כך, הייתי כזאת חתיכה ויפה אבל אפחד לא הצליח לקחת ממני את זה בלי שאסכים, שמרתי את זה לרגע מיוחד, לרגע שזה יהיה מאהבה, והוא הצליח... דם, דם זורם כמו נהר... מאיפה לעזאזל? אני שואלת את עצמי... בתוך תוכי שואלת למה זה לא נרגע? מתחילה להזיל עוד דמעה, התחלתי לבכות... בעצם בכיתי כל הזמן מבלי שהוא יידע, חשבתי שאני באיזה חלום, חלום רע, סיוט. אני מנסה לנקות את הדם, מנסה לראות מאיפה זה מוביל, מעבירה את ידיי על גופי ומגיעה לאיזור התחתון שבי... זה מגיע משם. "שיט, מה הבן זונה הזה עושה לי"... למה... פחדתי, לא ידעתי מה קורה לי, מה יהיה איתי, מה קורה לגוף שלי... אמרתי לו שיפסיק, התחננתי. ככל שביקשתי יותר הוא הכאיב לי יותר. הוא שם לי אזיקים על הידיים כשראה שאני מתנגדת, וזה כאב לי נורא. עד היום, כשאני נזכרת בפגיעה עצמה, הכאב ביד לא עוזב אותי. הוא עישן לי בפרצוף וכיבה עליי את הסיגריות על הגוף כשראה שאני בוכה או כשביקשתי שיפסיק... כאב לי כל כך. הבנתי שמאותו הרגע אני צריכה לסתום כי הוא יכאיב לי יותר... אבל מאותו הרגע קלטתי שלא אכפת לי מכלום, אין לי תחושה, הפחד שנמצא בי מרוקן אותי נפשית, הפחד משתלט על כל הכוחות שבי... ואני שואלת את עצמי למה......???? זיעתו נמרחת עליי, על גופי הטהור, גופי שלעולם לא יצליח להתנקות מהגועל, ואני שוכבת ולא מעניין אותי כלום... לא מעניין אותי מה הוא עושה, מה קורה סביבי, לא מביטה למה שהוא עושה וכבר לא מתלוננת בפניו על הכאב, כי בעצם אין לי תחושה לכלום...
ובעצם מה אני מתלוננת, בכלל הרי כל זה אני, אני אשמה, לא הצלחתי להתנגד, אני טיפשה... כן... כן, טיפשה. כשהוא נגע בי אני שתקתי, כשהוא ליטף אותי שתקתי, כשהוא שכב עליי שתקתי - איך לא הגבתי?? למה קפאתי?? למה לא המשכתי להלחם, למה????? והוא... הוא ממשיך לגעת. בועט בי, מרביץ עם ידיו הגדולות והמטונפות. וכשאני מנסה להתנגד בכוחותיי האחרונים הוא אומר לי "ככל שתתנגדי ככה יכאב יותר...". וזה באמת כואבב, כואבב מאוד, הידיים שלו כל כך חזקות ומאיימות והגוף שלו כבד עליי. הוא שולף שוב סיגריה ומדליק אותה. אני מתחננת "די, עזוב אותי, זו פעם ראשונה שלי, תרחם עליי... " בתמורה אני זוכה לקבל כוויה בגוף מהסיגריות ו"עוד פעם אני אשמע אותך ותזהרי שלא ארצח אותך", הוא שולף שוב את הסכין המאיימת, הסכין שמצליחה להפחיד אותי... ומטייל לי איתה על הגוף, דוקר אותי, על הגוף, וזה כואב, כואב, מתי זה יסתיים ???? אני זוכרת שאיבדתי לסירוגין את הכרה והוא העיר אותי על ידי כיבוי סיגריות והסכין הכואבת. הוא דפק לי את הראש על הרצפה, כל הגוף כאב לי, ועכשיו כשאני רושמת את זה הכל מתמוטט לי בגוף בפנים...
אחרי שהוא סיים את הכל הוא מדליק שוב סיגריה, יושב בפינה וצוחק וצוחק... כמה שהוא צחק... עד היום אני לא מצליחה להבין על מה הוא צחק... ואני מנסה לקום בכוחותי האחרונים, ללבוש את הטרנינג שכל כך אהבתי... הטרנינג הלבן שלי... שהוא כבר לא לבן... אני לובשת אותו באיטיות, כאילו שהכל ימשיך לחכות לי, אולי העולם מחכה לי, כאילו שהזמן נעצר ולא ידוע לי, מה בעצם עכשיו, לילה? יום? שישי? שבת? מה קורה לי??? לא מודעת לכלום... והוא ממשיך לצחוק "אל תגידי שלא נהנית, את טובה, שווה דפיקה, כוסית אמיתית, איך אני אוהב שאני עושה למישהי פעם ראשונה... אולי נפגש עוד כמה שנים, נמשיך מאיפה שהפסקנו"... ואני... אני עם נעל אחת ביד, מנסה להבין/לקלוט מה קרה לי. ולמרות שידיו כבר לא עליי, למרות הכל אין בי תחושה. בשארית הכוחות האחרונים שלי קמתי וברחתי מהר, מהר הביתה...
לקח לי זמן לקלוט את זה, הגוף שלי היה גוש של פחד וכאב. אני נעמדת ליד הדלת בבית לאחר ריצה מטורפת, שאני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות אליה, מביטה למעלה, פוקחת ת'עיניים, משהו מבצבץ לו. מנערת את הראש שלי וקולטת תחושה שלא... לא תעזוב אותי, זה... הזיעה, הריח, הסכין, הכאב הכל כך מוחשי אצלי, והלב שלי פועם בחוזק רב כמו מטורפת. אני נכנסת הביתה, אף אחד לא נמצא, מגיעה לאמבטיה ובוככה... בוכהה... בוכהה... מקיאה את הנשמה... וכלום לא עוזר... שוטפת את עצמי במים רותחים שאפילו הם לא כואבים, מהכאב הנוראי שעברתי ושואלת את עצמי מה קרה לי? מה הוא עשה לי? למה?????? איך אני אתגבר על דבר כזה??? הבטחתי לעצמי שמפה זה לא ייצא לשום מקום, זה כאילו פצע שיש לשים עליו פלסטר ולשכוח מהכל (בדיעבד זו הייתה החלטה גרועה לחשוב ככה)... ואז אני נזכרת איך הוא מתעסק לי בגוף, הוא חודר אליי, אונס אותי באכזריות כזו, הוא מכבה עליי סיגריה כל פעם שאני שוקעת/ נרדמת למקום אחר, הוא צוחק עליי? מה מצחיק?? אין לי כוח בגוף... ואני מתכווצת, מתכווצת וזה כואב... והצחוק שלו ממשיך להתגלגל, מנסה לחזור למציאות. אין לי כוח למלחמה הזו...
עשר שנים שתקתי ולא טיפלתי בעצמי. ניסיתי טיפול פסיכולוגי בצבא, אבל נפלתי על קב"ן חולה נפש שאמר לי "הסיפור שלך מרגש אותי, לדעתי אחת כוסית כמוך יכולה רק ליהנות. אני יכול להציע לך כדורים, או שיש לי עוד אופציה - אולי נעשה חוויה מתקנת, תראי לי איפה הוא נגע בך וננסה להפוך את זה למשהו מעניין יותר?" ואני... אני נשארתי בהלם, לא הבנתי לרגע מה הוא אומר לי... קלטתי שיש לי עסק עם עוד דפוק, אז אמרתי לו "תקשיב לי יא בן זונה, הפכתי לו ת'ניירות מהשולחן, המציאות לא תשתנה אם אתה חי בבועה, מי אני שאפוצץ לך אותה, אתה פשוט בן זונה!". אני זוכרת שהרהרתי עם עצמי כמה רגעים, ושתקתי. הבנתי שכל מה אגיד לא יועיל, אבל לפני שיצאתי אמרתי לו "אתה יכול להאמין או לא, אבל המציאות לא תשתנה בגלל שהחלטת שזה לא בא לך טוב. בגלל אנשים דפוקים כמוך קורים דברים כאלה... ". הוא תפס לי את היד לפני שיצאתי ואמר לי: "אם השיחה הזאת תצא מכאן... אני אדאג שיאשפזו אותך..." ואני – כן, האמנתי לבן זונה הזה...
מאז פחדתי לסמוך על אנשים. לא טיפלתי בעצמי, עד שלפני כמעט שנה החלטתי לטפל בעצמי - העליתי הרבה במשקל, בעצם ההרס העצמי שלי התבטא בהפרעות אכילה כל השנים האלו, שנים שהייתי צמה, שנים שהייתי אוכלת ומקיאה... לפני שלוש שנים ילדתי והעליתי הרבה במשקל מכיוון שלא הקאתי ולא פגעתי בעצמי בתקופת ההיריון. העליתי מלא במשקל ולא הצלחתי להוריד את זה. בשנה האחרונה החלטתי עם עצמי, שזה הזמן שלי לטפל בעצמי... ואני רוצה לחזור להיות כמו שהייתי. התחלתי ללכת לתזונאי טבעי "נאטורופט", התחלתי ניקוי רעלים של הגוף, אבל... ופה האבל...
השבוע פגשתי את הבחור שאנס אותי באופן אקראי ברחוב. כמו שאמרתי, לא הכרתי אותו לפני זה, שנים שלא זכרתי אותו, ופתאום הכל חזר לי בחזרה. התמוטטתי, נפשית גופנית, חזרתי לימים של סיוטים, פלאשים, הקאות, חוסר רצון לאכול, לחיות... התזונאי שלי שמר עליי כל התקופה הזו, בחור מדהים שבזכותו אני חיה היום. הוא גרם לי לרצות להמשיך לחיות, טיפל בי, לא איבד בי לרגע תקווה. עם כל הקשיים שאני עוברת, הוא הצליח לגרום לי להגיע לטיפול פסיכולוגי... שמאז הקב"ן לא הסכמתי לסמוך על אפחד. והיום אני בטיפול כבר כמעט חצי שנה... ואני מודה לו על כך. היום אני מצליחה להתעלות מעט מאיפה שנפלתי. הדרך שלי ארוכה, ארוכה וקשה מאוד, אבל בעזרת אנשים טובים שאני פוגשת בדרך להחלמה הזאת שאני עוברת, ועל מעט מאוד אני מצליחה גם לסמוך, אני מאמינה שאמצא את הדרך להתמודד עם כל הקשיים. מצאתי גם חבר קרוב שעוזר לי להתעלות בימים קשים, חבר שההכרות איתו התחילה מכוונה שלו לעזור מבלי שהכיר אותי אישית, ומבחינתי עברה לשלב שבו אני סומכת רק על עצמי ומנסה לקום באמצעות הכוחות שהוא מעביר לי. היום אני מצליחה להתרומם למעלה גם בימים הכי קשים שלי, הרבה מכל זה אפשר להגיד שבעיקר בזכותו של הפסיכולוג, אני רואה אור בקצה המנהרה. הוא תומך, מבין, אכפתי, בחור מיוחד, מלמד אותי להסתכל על הדברים בצורה שונה, לדעת לקבל את עצמי מחדש ולצמוח מכאן לדרך חדשה. הוא מלמד אותי לראות שיש גם אנשים טובים... שלא כולם חרא... והיום... אני מקווה ללמוד להסתכל אחורה וללמוד לחיות לצד זה, לצד הפגיעה, לא סביב הפגיעה כל היום. אני מבינה שיש דברים יפים בחיים, שאני רוצה ללמוד לאהוב אותם ולרצות אותם גם כי זה מגיע לי. היום זה הזמן שלי לדרוש את כל מה שמגיע לי בחזרה וזה האושר..............!!!!!!!! שאבד לי. אני רוצה להגיד שגם אם הדרך רצופה בכשלונות וכאבים והרבה נפילות בדרך, אני בטוחה שאנצח במלחמה היומיומית הזאת, ומהיום אני מכריזה על מלחמה מחודשת, על כל הפגיעות שיצרתי בעצמי. ועד שלא אחלים לא אפסיק להלחם. תודה לכל מי שקרא את זה...
הפוסט עלה גם לפוליטינט, הצביעו שם.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
|
נכתב על ידי
,
2/12/2006 18:46
בקטגוריות אדם זר, אצל המומחה, באלימות, בצבא, ברחוב, הכל קרה, הכל יכול היה לקרות, למה לא התלוננתי, מילים כדרבנות, סרחו, אקטואליה, ביקורת, צבא, התלוננתי ו-כלום
הצג תגובות
הוסף תגובה
1 הפניות לכאן
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ההי עם הפרח בשיער ;] ב-12/1/2008 00:52
|
דפים:
| כינוי:
מין: נקבה
|