mybody

החבר של "לי חסוי" לא התחשב ברצונה ולא הפסיק למרות שביקשה שוב ושוב.

טוב זה סיפור שקרה לי שהייתי בכיתה ז'. די קטנה, עכשיו אני בכיתה י'..

היה לי חבר, ממש מדהים, ת'. שכבר בכיתה ז' (גיל 12) הוא רצה שנתנשק. אבל היינו חברים די מעט זמן, וממש פחדתי כי אף פעם לא התנשקתי לפני זה. ואולי זה דווקא נורמאלי להתנשק כבר בגיל הזה כי זה כבר הגיל שמתחילים עם כל הקטע הזה אבל פחדתי לגמרי..

אז אמרתי לו שכשנהיה חצי שנה ביחד, נתנשק, כי אז אני ירגיש כבר יותר בטוחה.

והוא היה מקסים כל כך וחיכה לי כל הזמן הזה למרות שהיה יכול גם להיפרד ממני, כי מי רוצה חברה שלא רוצה להתנשק?

ואז היינו יחד כבר חצי שנה, והוא בא אליי.

הוא אמר לי: ליקוש את רוצה שנתנשק?

הרגשתי יחסית מוכנה כבר.. אבל ממש חששתי. ולא עניתי לו.

הוא התקרב ונישק אותי נשיקה מדהימה.... אחרי זה היינו על המיטה וראינו טלויזיה. אומנם הנשיקה הייתה טובה, אבל הרגשתי לא בנוח.

הוא התקרב אליי שוב ונישק אותי. עצרתי אותו ואמרתי לו שאני לא רוצה. הוא הבין ואמר: טוב איך שבא לך, מתי שתיהי מוכנה אני פה...

והמשכנו לראות טלויזיה. הוא הסתכל עליי. לא יודעת, הרגשתי מוזר. אחר כך הוא נעט מבט בציצי שלי. אז זזתי טיפה.. אבל הוא המשיך.כבר הרגשתי ממש לא בנוח והצעתי שנרד למטבח לאכול.

אבל הוא אמר לי: לא, לא, שכבי בואי רק עד שהתוכנית תיגמר.... נו זה עוד 10 דקות נגמר.

אמרתי לו שבסדר והמשכנו לראות.

הוא המשיך להסתכל עליי, ואחרי כמה שניות נשכב עליי ונישק אותי. אמרתי לו: די די ת' אמרתי לך שאני לא רוצה עוד!!

והוא המשיך, ניסיתי שיירד ממני בכל הכוח אבל הוא היה כבד, וכל המשקל שלו היה עליי. ולא הצלחתי.

התחלתי לבכות וצעקתי שיעזוב אותי, אבל הוא לא הפסיק, הוא הוריד לעצמו ת'חולצה תוך כדי שהוא מנשק אותי, והוריד גם לי את החולצה.

הייתי רק בחזייה, ניסיתי לעצור אותו אבל כבר הייתי חלשה וסמרטוטה ולא הצלחתי. הוא המשיך לנשק אותי, ולאט לאט לנשק אותי גם בציצי. צעקתי עליו: ת' דיי.....רד ממני.... לך כבר!

והוא המשיך והמשיך.הוא הוריד לי גם את החזיה ואני כולי רועדת, הייתי ממש קפואה, גם מפחד וגם מקור.

הוא נשאר עם בוקסר בלבד ובא להוריד לי גם את המכנס אבל עצרתי אותו, נתתי לו בעיטה ממש חזקה, לא יודעת אם כאב או לא אבל הוא קם ממני.

הוא עמד לחזור לשכב עליי אבל נעמדתי גם. הוא השכיב אותי על המיטה אבל אני קמתי שוב.

הוא כולו מזיע ואני כולי בוכה ורועדת.

שמענו את הצליל של המפתחות שמישהו נכנס הביתה.

הוא מהר שם מכנס וחולצה. ואמר לי להתלבש ויצא במהירות מהחדר.

אני נשכבתי על המיטה ובכיתי שעות. למחרת בבית ספר פחדתי לדבר איתו אז פשוט התרחקתי ממנו ולא דיברנו כל היום. יום אחרי גם לא דיברנו.

כשהחברות שלי שאלו למה אני לא מדברת עם ת' אמרתי להם שסתם נפרדנו, ולדעתי גם ת' אמר את אותו הדבר.

מידי פעם החלפנו מילה. אבל בתחילת כיתה ח' הוא עבר בית ספר. ומאז לא התראנו.

זהו. זה הסיפור שלי. לא סיפרתי עליו לאף אחד ואני גם לא אספר.

טריגר!

הטקסט ששלח בחור אנונימי מאד חשוב לנושא של הבלוג, לראות גם את הצד השני ולנסות להבין מה גורם לאדם לאנוס. חשוב מאוד להזכיר לכל הקוראים כי אין בבלוג הזה מקום לשיפוט, בטח שלא אדם ש"מתוודה". נא לשמור על דיון ענייני, הודעות משמיצות ימחקו.

אין לי מושג איך להתחיל, באמת. אני ידעתי על הבלוג כמה זמן אבל לא הגבתי בשום פוסט בגלל שאני יודע שאני אחד מהם, ופשוט אין לי את האומץ להגיב. אני החלטתי לכתוב על זה בגלל שקראתי סיפור שנורא דומה למה ש..... למה שאני עשיתי ואני לא יכול לחיות עם עצמי יותר. האמת שאני החלתי את המכתב הזה מזמן אבל רק עכשיו סיימתי אותו, והנה זה... כמו שזה, אולי כדי להפטר מזה, אבל אני יודע שאני לא אפטר מזה לעולם... וגם היא לא. ואני מצטער אם זה לא יצא מובן... יש חלקים שאני לא יודע מה חשבתי...

אני אנסתי אותה. היא הייתה צעירה ממני בשנתיים, ואני פשוט עשיתי מה שרציתי. ככה, בלי להתחשב בה, בלי לחשוב אפילו. אני אנסתי אותה. ואני שלחתי לה מכתבים, וצלצלתי, ולא מספיק שהרסתי לה ת'חיים בהדרגתיות, אני עוד התעללתי בה. אני ראוי למות.

יצאנו, היינו ביחד, היא הייתה כל כך יפה מבחוץ, ועוד יותר יפה מבפנים. ואני הייתי כל כך גאה שהשגתי את הנערה הזאת, הרגשתי בשמיים. סיפרתי להורים, לחברים, הלכתי איתה ביחד, הכל היה מדהים, כי היא הייתה החברה שלי. היינו כמה שבועות ביחד, או ימים או חודשים, אני אפילו לא זוכר, כי אני לא רוצה לזכור אחרי כמה זמן עשיתי את מה שעשיתי, ואני אהבתי אותה יותר מכל בחורה שאהבתי בחיי. כשנפגשתי רק עם החברים, הם כל הזמן שיבחו אותי, ושאלו. ואני? אני הרגשתי שאני חייב לעשות משהו, כי הרי כולם כאלה "מתקדמים" והם כולם מטפטפים לי על המוח שאני אלך לעשות את זה איתה. וידעתי שעוד מוקדם, וידעתי שאני צריך לחכות, אבל לא אמרתי לחברים שלי, והם כל הזמן לחצו עליי, ושאלו, "נו... למה אתה מחכה, גבר? לך על זה!". עכשיו אני יודע שאלה לא חברים אמיתיים.

ואני כמו מפגר הלכתי על זה. שאלתי אותה, דיברנו, היא אמרה שהיא עוד לא רוצה. ואני אמרתי לה שאני אוהב אותה, שאני אחכה כמה זמן שהיא תרצה והיא הבטיחה שהיא תגיד לי כשתהייה מוכנה. אני אמרתי דבר אחד וחשבתי דבר אחר. אני כל הזמן חשבתי מה הם יגידו לי ומה יקרה, במקום לחשוב מה יקרה לה, ואיך היא תרגיש.

ואז כל פעם שנפגשנו דיברתי על זה יותר ויותר (אני מצטער על השפה הגסה קצת אבל אין דרך אחרת להגיד את זה) ניסיתי לחרמן אותה, נגעתי בה למרות שהיא זזה וניסתה לגרום לי להפסיק. ואני רק חשבתי למה היא לא אומרת לי בפנים שהיא לא רוצה, ולמה היא רק זזה קצת ומביטה בי בגועל, אז חשבתי שאולי היא רוצה אבל היא מתביישת, אז המשכתי. תמיד ידעתי מתי להפסיק, איפה הגבול, לפחות חשבתי שידעתי. פעם אחת נשכבתי עליה וניסיתי לגרום לה לזרום, היא כמעט לא זזה, ועצמה את העיניים. אז קיבלתי את זה כ-"נעים לי, תמשיך..." אז המשכתי. במבט לאחור, אני מפגר. קמתי ממנה, ופתאום שאלתי למה היא לא זזה. היא פקחה ת'עיניים, ואז ראיתי שהיא בוכה. ישר התקרבתי אליה עם מבט מודאג לשאול מה קרה, והיא קפצה מהמיטה בבהלה והתחילה לצעוק עליי. ישבתי המום, סופג את מטח הקללות, העצבים ואת כל המשפטים המאשימים שצעקה לעברי. ואז צרחה שהיא לא רוצה לראות אותי יותר ויצאה מהחדר כשהיא בוכה בקול רם. הכל קרה כל כך מהר שלא הספקתי להתגונן או לפחות להגיב. ואז התחלתי לחשוב. מה לעזאזל עשיתי?! למה היא בכתה?

אחרי לילה שלם שניסיתי להתקשר אליה, ראיתי אותה בבצפר. ניסיתי לדבר איתה אבל היא התחמקה ממני, ואם כבר ענתה לי, אלה היו תשובות קצרות. היא אפילו לא הסתכלה לי בפנים, כל הזמן עם העיניים ברצפה, כאילו היא הולכת לבכות שוב. ה"חברים" שלי ראו שאני כל הזמן הולך אחריה,התעצבנו, וגררו אותי איתם. הם גרמו לי להסביר להם למה אני הולך אחריה, ובמקום להגיד לי משהו נורמלי, הם רק שיבחו אותי. למען השם!! למה כולם כאלה מטומטמים?!

אחרי כמה זמן היא סלחה לי. ואני כולי בשמיים, רק מנסה לפצות אותה על מה שעשיתי. באותו הזמן חשבתי שלא עשיתי שום דבר רציני. הרי היא לא התנגדה... 

שאלתי אותה אם הוא רוצה לצאת ביום שישי, והיא סירבה. האמת, חשבתי שעד יום שישי היא תירגע ואז תצא איתי. אז חיכיתי. הגיע יום שישי וראיתי שטעיתי. לקח לי כמה זמן לשכנע אותה להיות איתי לבד. ובסוף היא הסכימה. ואז במקום לנסות לגרום לה להרגיש בנוח לידי עשיתי תדבר הכי מפגר בעולם, הקשבתי לחברים שלי. "אם היא הסכימה לבוא אליך היא רוצה אותך. והיא גם מחכה שתעשה צעד קדימה". מה צעד קדימה?! מה??

אני לא מאמין. היא באה אליי, עם כל המצב רוח הטוב וכל האהבה ואני פשוט הרסתי את זה. אני לא מאמין. התמזמזנו... והיא הסכימה. ואני כמו מפגר חושב אולי אני אשים שם ת'יד... ואולי לא...? ואני הולך ועושה מה שאני חושב. ואני טועה. ואז אני מפסיק לחשוב. ואני פשוט... המשכתי... אני לא מאמין. אנסתי אותה ועדיין לא הבנתי את זה. היא לא רצתה, היא צעקה עליי, ואני התנתקתי, לא שמתי לב, אז. ופשוט עשיתי את מה שרציתי. פתאום היא הייתה שם ולי היה את החופש לעשות מה שבא לי, והיא לא יכלה לעשות כלום. אני לא מאמין.

ואז קמתי. והיא התלבשה בלי להסתכל עליי. ואני ישבתי חצי מטר לידה ודיברתי איתה והיא פשוט בכתה. ואז היא יצאה מהבית שלי הכי מהר שיכלה, בלי להגיד לי שום דבר שיכולתי להבין. בין כל הקללות לבכי באמת שלא הבנתי כלום. ובאותו שלב אני חושב שאני כבר הבנתי מה עשיתי, ועדיין הדחקתי. "לא עשיתי שום דבר רע...", אמרתי לעצמי. אני מגעיל את עצמי.

ויום אחרי זה אני שוב מוצא את עצמי מבקש ממנה סליחה, ולא מבין למה היא הולכת הצעדים מהירים כל פעם שרואה אותי. אז חשבתי שהיא כועסת בגלל שאולי עשיתי יותר מדיי. עדיין שכנעתי את עצמי שהכל בסדר, בערך. במשך כמה ימים רדפתי אחריה, הבאתי לה דברים, ניסיתי לדבר איתה והיא התעלמה ממני. ובצדק.

שלום, הכינוי שלי הוא ר'.

לדעתי הבלוג הזה הוא דבר נפלא ומעלה מודעות שזאת, לאחר הסיוט שלי, הפכה למטרת חיי.

אני לא זוכרת הרבה ממה שהלך שם, רק איך זה התחיל. הייתי בת 5, אמי ואמו של ש' היו חברות קרובות. ש' היה מבוגר ממני ב-7 שנים. אמי ואמו הלכו לקניות והשאירו את ש' "לשמור" עלי. לבשתי אז שמלה חדשה שאמא קנתה לי וישבתי על הספה. הוא התיישב לידי ופשוט הכניס לי יד מתחת לחצאית. הוא שאל אם זה נעים ואני זוכרת בברור שעניתי כן. שנים האשמתי את עצמי על ה"כן" הזה, אבל כיום כבר הבנתי שבגיל ההוא לא יכולתי לדעת מה המשמעות האמיתית שלו. הוא הוציא את האיבר שלו ונופף אותו מולי "פשוט תכניסי אותו לפה - כמו סוכריה", הוא אמר ודחף את הזין שלו לפה שלי.

ההטרדות האלה נמשכו כל יום במשך חמש שנים. פעם אחת כשרק יצאה סידרת הסרטים של פרדי קרוגר, הייתי בערך בת 7, הוא נעל אותי בחדר שלו בחושך עם פלקטים של פרדי קרוגר, שם כפפה שלו והתחיל למשש אותי בחושך. הרבה מאד זמן אחרי זה פחדתי מהחושך ועד היום לא צפיתי בסרט אחד מהסדרה הזאת - כששואלים אותי למה, אני תמיד עונה בכנות: "כי פרדי שלי הוא אמיתי".

פעם נוספת הוא הביא חבורה של חברים שלו, שוב נעל אותי בחדר ורצה שהם יכנסו לחדר אחד אחד. אבל אמא שלי חזרה מוקדם ו"הצילה" אותי מהם. באותו יום ספרתי לה שהוא נוגע בי, אבל היא לא עשתה עם זה כלום. היא ספרה לאבא שלי והתגובה שלו הייתה "היא בטח מגזימה והוא רק ילד מתבגר בלי אבא". האלימות לא פסקה.

בערך בגיל 10 החלטתי לשים לזה סוף והתחלתי להתחמק מהבייביסיטר שלו בכל צורה אפשרית. הייתי נשארת עד מאוחר בבית הספר, מתחמקת ונעלמת, ברחתי הרבה עם הבן של השכנה שהיה בן 13, והוא הגן עליי גם מפני ש'. אף פעם לא ספרתי לבן של השכנה על ש', אבל מהפחד שלי הוא הבין לבד ודאג לשמור אותי רחוק ממנו ככל האפשר. שתקתי והדחקתי.

בגיל 14 הייתי אדם שבור, הרגשתי צורך מתמיד להרגיש נאהבת ונערצת והכרתי את א', בחור עם בעיה זהה, אבא שלו היה מפוצץ לו את הצורה. אני מניחה שמצאנו ניחומים זה בזה - הוא היה הראשון שספרתי לו את הסיפור ובטחתי בו. אבל התפוח לא נפל רחוק מהעץ וברגע ש-א' גילה את הכל הוא החל לנצל את החולשות שלי. הוא אמר שהוא יספר את זה לכולם. פחדתי ממנו, פחדתי לאבד את מה שחשבתי אז לאהבה שלו שחיפשתי פשוט בכל מקום. הוא הכריח אותי לשכב איתו וכשסירבתי הוא הכה אותי. הסתובבתי בקיץ עם שרוולים ארוכים כדי שלא יראו את הסימנים הכחולים. חברה שלי שהייתה מבוגרת ממני בשנתיים, גילתה את זה ואיימה להגיש עליו תלונה למשטרה - הוא הסתלק מהחיים שלי.

הקיץ נגמר, חזרתי לבית הספר, הייתי יותר שבורה מתמיד ושקלתי ברצינות להתאבד. באותו יום הציל אותי ידיד שלי ד', הוא התקשר אלי ושאל אותי אם הכל בסדר כי אני נראית לו עצובה וכואבת מבפנים. התחלתי לבכות וספרתי לו הכל. הוא תמך בי, הקשיב לי, והפך לבן זוג נאמן. היינו יחד שלוש שנים ועד היום ידידים קרובים מאוד.

עברו מספר שנים והתחלתי לחוות סיוטים ומה שקראו לו "זכרונות מודחקים" שיצאו החוצה. החלטתי ששום גבר לא שווה את החיים שלי, שום גבר לא שווה את הכאב הזה, להיות שבורה או לסבול מסיוטים, הם אלה שבצעו את הפשעים הרדיפות צריכות להיות על המצפון שלהם ולא שלי. התחלתי לספר לכל אדם שהכיר אותי את הסיפור שלי, את האמת עלי, זה חלק ממני, חלק מהאופי שלי, מהחיים שלי. נכון, זה לא הגיע לי אבל בכל זאת - זה קרה, והמעט שאני יכולה לעשות זה לספר את הסיפור שלי ולהעלות מודעות כדי שזה לא יקרה לחברות שלי, לא יקרה לילדים שלי ובכלל לא יקרה!

הסיוט הזה הפך אותי לחזקה יותר מאשר כל אחת אחרת שאני מכירה. ישנן הרבה בנות שפוחדות מיחסים עקב תקיפות וגם בי עמד הפחד הזה אבל התגברתי עליו, לא כל הגברים רעים או מאיימים רובם עדינים ומבינים, וידידי היו מזועזעים מהסיפור הזה. היה לי חשוב לספר את זה אבל המסר העיקרי שלי הוא - להרים את הראש גבוה ככל האפשר ולא לתת לאף אחד את הסיפוק בלשבור אותך.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

שלום. קראתי את כל הסיפורים שפרסמת, ואני מזועזעת. עד כמה אנשים יכולים להיות כל כך חולים וחסרי התחשבות כלפי הזולת? רציתי לחלוק סיפור, שעד כה סיפרתי רק לחברתי הטובה. הייתי אז בת 13, כתה ז' (כיום אני בת 17). הייתי נורא מפותחת. הבנים כל הזמן צחקו עלי שיש לי חזה גדול. באחד מהבנים התאהבתי. הוא לא היה מיוחד, פשוט. הוא הציע לי חברות.

בהתחלה לא עשינו כלום. הוא היה נורא נחמד. עד שהוא הזמין אותי לביתו. נעניתי להצעה.

הכרתי את כל משפחתו והם היו נורא נחמדים. ואז הוא לקח אותי לחדרו. לא ראיתי שהוא נעל את החדר. התיישבתי על המיטה שלו, לא חשבתי שיקרה משהו. הוא התיישב על המחשב ופתח אתר פורנו. הוא הכניס את ידו למכנס. עשיתי את עצמי כאילו לא שמתי לב ואמרתי שאני צריכה לשירותים. קמתי לצאת אבל אז גיליתי שהדלת הייתה נעולה.

הוא קם והפיל אותי על המיטה ונשכב מעלי. עלי לציין שהוא היה מאוד חזק ודי כבד. אמרתי לו "די!". הוא התחיל לגעת לי בחזה ובתחת. הוא אמר לי "אני יודע שאת רוצה את זה", והביט בי במבט חולני. אמרתי לו שאם לא יתן לי לצאת אני אצעק. הוא שיחרר אותי ויצאתי. אמרתי למשפחה שלו שאני צריכה לחזור לאירוע משפחתי. כשיצאתי התחלתי לבכות. הרג אותי שהוא לא התבייש לעשות את זה כשהמשפחה נמצאת בבית. כשאחיו הקטן נמצא בבית. כשהוריו נמצאים בבית.

אבל זה לא נגמר. אחרי שבוע הוא אמר לי באייסיקיו שהוא מצטער. כמו טיפשה האמנתי לו, והוא הזמין אותי לביתו. הלכתי אליו. אף אחד לא היה בבית. הוא הוביל אותי לחדר. הוא פתח אתר פורנו והתחיל לאונן. הוא פנה אלי ותפס לי בתחת. העפתי את הידיים שלו. הוא התחיל לנשק אותי וחיבק אותי בכוח, ולא יכולתי להשתחרר. הידיים שלו גלשו מתחת למכנס, מתחת לתחתונים. בשלב כלשהו הצלחתי להשתחרר. הוא תפס בחזה, בחולצה ובחזייה, ומשך למטה. הוא הסתכל לי על החזה בלי בושה. צעקתי עליו, צעקתי לו "מה אתה עושה?". הוא אמר: "מותר לי, את חברה שלי". התעצבנתי מהמשפט הזה והעפתי לו סטירה וברחתי מהר. הפעם לא יכולתי לבכות מרוב כעס. הגעתי הביתה וצלצלתי לחברה שלי שתבוא מהר. היא באה אחרי חמש דקות וסיפרתי לה הכל.

רק לאחר מכן נודע לי שזו הייתה התערבות, ושהוא סיפר הכל לכל חבריו. חברתי הטובה, שעל זאת אני מעריכה וכל כך אוהבת אותה, דיברה איתו. היא הוציאה לו את הנשמה, היא גרמה לו להתבייש, במקום שיצא "גבר". היא גרמה לו לעזוב את בית ספר.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

פאתטי צ'יפס אזרה אומץ והגישה תלונה במשטרה כנגד האדם שאנס אותה. ברור לה שזה רק חלק מהתהליך, שזה עוד יקח זמן, אבל מחזקים אותה וכו'.

כתבתי כאן את מה שקרה לי לפני 7 שנים, כשהבלוג עוד היה בראשיתו ובחרתי שלא להיחשף. סיפרתי סיפור על מישהו שתקף אותי ברחוב לאור היום, תכנן את הפרטים והשתמש באגרסיביות שלא השאירה לי מקום לבחירה. בסופו של דבר הצרחות, הבכי והבעיטות שלי, גרמו לי בשנייה אחת לחמוק לו מבין הידיים ורצתי בחזרה הביתה אחוזת אימה ופחד, ושעה אחרי זה כבר הייתי מלווה בהורים שלי בתחנת משטרה. המשטרה עזבה את התיק די מהר ואינני יודעת מה עלה בגורל האיש הזה. הוא יכול להיות בכלא והוא יכול כבר להיות מתחת לאדמה, זה לא משנה לי.

לפני 3 חודשים קרה מקרה נוסף, ארוך, הזוי לכאורה, ועמוס בפרטים שגורמים לי להזדעזע כל פעם מחדש. הפעם לא הצלחתי לבכות ולא הצלחתי לבעוט ולברוח, ובעצם הייתי במצב שאי אפשר להבין כל עוד לא נמצאים בו - השיתוק הגורלי שכל כך הרבה נשים מדברות עליו. לאו דווקא שיתוק פיזי. ההגיון לא פעל בצורה בריאה ובעצם לא הבנתי שקרה לי משהו עד שבאתי לפסיכולוגית שלי, שבורה לגמרי, וסיפרתי לה מה קרה. ניסיתי להסביר לה שבאמצע המקרה נהניתי לכמה שניות, ושכל האשמה היא עלי, והיא הבהירה לי, אחרי שעות קשות של מחשבות מבולבלות, שהאדם הזה הוא פסיכופט ושאין כאן מקום לרחמים. לטוב הלב שלי לא אמור להיות חלק בסיפור הזה ואני לא אמורה להתחשב בעברו הקשה - הוא פגע בידיעה שלמה שזה מה שהוא עושה.

אחרי האונס הפסיכולוגית פנתה לעובדת סוציאלית בעיריה במקום שבו אני גרה, משם היא הפנתה אותי למרכז סיוע של נפגעות תקיפה מינית. שם שאלו אותי מספר שאלות והפנו אותי בדחיפות לבית חולים רוטשילד בחיפה, שם הייתי אמורה לגשת לקבלה ולומר שאני רוצה ללכת לחדר 10. הפקידה לא אמורה לשאול שאלות, היא מזמנת ישר רופא תורן ומגיעה עובדת סוציאלית של בית החולים. היא הייתה מתחשבת ואימהית וחיזקה אותי בין כל הדמעות. הרופא שבדק אותי טיפל בכל החבלות והשריטות שהיו לי במפשעה בגלל שהתנגדתי כל כך, נתן לי מספר כדורים וזריקות כואבות ששברו אותי לגמרי, וכל הזמן חזרה ועלתה השאלה "למה אני?".

נפגשתי עם עורכת דין של המרכז, בחורה מקסימה, צעירה, חכמה ואינטליגנטית, שהעצימה לי את הביטחון העצמי בקשר למקרה ואמרה שזה לא משנה מה - הלך עליו ושאני רק צריכה ליפול על האנשים הנכונים במשטרה. 3 חודשים ארוכים חיכיתי עם הגשת התלונה, שבמהלכם לא התעסקתי בזה יותר מדי. המשכתי להשתתף כרגיל ב"שומר הצעיר", לקחתי חלק בסמינרים, הכרתי בנים חדשים, ולמרות הדיעה הרווחת שמישהי אחרי אונס מתחילה להסתגר ולאבד את השפיות - התנהגתי רגיל לגמרי. לבסוף, לפני שבוע, התקבלה ההחלטה שאני לא יכולה למשוך את זה יותר מדי והחלטתי סוף סוף שאני מגישה את התלונה. מרכז הסיוע הצמיד לי מלווה צעירה ומקסימה שלקחה אותי מתחנת הרכבת ברחובות (שם הגשתי את התלונה כי שם המקרה קרה) וחיזקה אותי בכל כוחותיה.

החקירה ארכה 4 שעות, השאלות הקשות והאינטימיות, החצי מפקפקות שאולי אני כן רציתי משהו איתו (וכמו שהחוקרת אמרה "אין הגיון בחקירות", וקשה היה להבין שאני ילדונת בת 16 שהייתה בתולה, שהתנשקה רק לפני חצי שנה ושהיא לא נמשכת לאיש שאנס אותה, בן 29, וולגרי ומגעיל). שברו אותי וביקשתי הפסקה ארוכה, שבה נשברתי לגמרי. זה היה אחד הימים היותר חורפיים מבין כל החודשים האלה, וכשהתחלתי לבכות (מצטערת על התיאור הקיטשי) - השמיים נפתחו והתחילו לבכות יחד איתי. רעמים וברקים והחלונות רועדים ואני בוכה ובוכה ובוכה... בסופו של דבר עברתי את החקירה, יצאתי מהתחנה עם חיוך קטן על השפתיים, כשאני יודעת שמפה - אין דרך חזרה ושאני צריכה להיות גאה בעצמי.

זה רק ההתחלה של כל התהליך, אני יודעת שבעוד שבועיים שלושה יעשו בינינו עימות. שנינו נשב באותו החדר, פנים מול פנים, ואני אצטרך להזכר במבט החולני שלו. ואני אתמודד עם זה כמו שעשיתי עד עכשיו, ורק נותר לי לקוות שמבין כל הסיפורים שכתובים בבלוג המבורך הזה, יהיה סיפור אחד עליי - זאתי שאזרה את האומץ להגיש את התלונה ותחזור לכאן שוב בעוד שנה, אולי אפילו פחות, ואספר את הסיפור המלא עם התוצאות הסופיות שבית המשפט החליט. הוא יישלח לשנים ארוכות וטובות בכלא, ואפילו אז - הטראומה תשאר עמוק בתוכי. לי רק נותר לקוות שהוא יבין את המעשה, והתואר "אנס" לא יימחק ממנו לשארית חייו.

תחת איומי סכין, גלילה "הסכימה" לתת לשיכור במסיבה לגעת בה.

היי. אני בת 16 מרמת גן. לפני שנה הלכתי למסיבה עם כל החברים שלי. היה שם מישהו בגיל 18 בערך, שהיה שיכור. הוא ניסה לגעת בי כמה פעמים ואמר לי "בואי לשירותים" והצעות כאלה. כשחזרנו מהמסיבה בבוקר אני ועוד כמה חברים שלי, הוא רצה ללכת איתנו.

הוא כל הזמן דיבר על החזה שלי ועל זה שהוא יאנוס אותי ואת חברה שלי, ושידקור את ידיד שלי. הוא התחנן שאני אתן לו לגעת בחזה שלי ואיים בסכין על ידיד שלי. כשהוא הוציא את הסכין מהכיס לא חשבתי ואמרתי לו: "אתה רוצה לגעת - תיגע. רק תלך מפה". הוא נגע בי במשך 2 דקות, שחשבתי שלעולם לא יעברו. כשהוא התרחק התחלתי לבכות ולא ידעתי מה חשבתי לעצמי. אחרי 5 דקות הוא נכנס מאיזו סמטה, ואמר לי: "אני רק רוצה להגיד לך סליחה".

כל פעם שאני חושבת על זה הפרצוף שלו עולה לי בראש.

18.     למה כל הזמן מפרסמים דברים כאלה??????????