בשנה האחרונה יצא לי להיכנס לפה מדי פעם, להיזכר קצת, לראות מה חוויתי, הרגשתי... אבל לא הרגשתי צורך לכתוב כאן שוב. משהו אולי חסם ממני לכתוב. בשיחת טלפון עם ידיד שקרוב אלי מאוד, קראנו קטעים מהבלוג, מהשלוש שנים האחרונות. חוץ מהפוסטים שנמחקו מתקופה מוקדמת יותר, שחרוטה לי חזק בראש מתקופה שמאוד עיצבה אותי ועשתה אותי למי שהיום. כתבתי רגשות, מחשבות, חוויות, שמחה, כאב, כעס, אושר, שינויים. היום שבו סבא ז"ל נפטר, היום ההוא לפני שנתיים ששם הכל התחיל, הרגשות לגבי דברים שעברתי, המערכת יחסים הרצינית הראשונה, לטובה ולרעה, ההיריון של אמא, לימודים, חברים ועוד המון דברים שקרו. קשה להאמין שהפעם הראשונה שכתבתי בו הייתה החודש לפני בערך 4 שנים. אני לא רוצה לחזור אחורה, רוצה להתקדם אבל אי אפשר להתעלם מהעבר, מהתקופות ומהאנשים ששינו אותי, שהפכו אותי למי שאני, שגרמו לי בעיקר להרגיש. בתקופות האלו, היו אנשים שונים שהשפיעו עלי מאוד, השפיעו עלי לטובה, תמכו, גרמו לי לחייך, היו גם אכזבות, בכי, פגיעות וכעסים אבל טוב בא עם רע ולהפך. ואני לא מצטערת על שום דבר שעשיתי... כי הכל נעשה מהלב. זאת השנה האחרונה בבית ספר, כבר סוף י"ב, מריחים את הסוף. עוד כמה בגרויות, הרבה הנאות ולצדן אכזבות. בחודש האחרון סיימתי קשר של שנתיים עם אחד האנשים שהיו אלי הכי קרובים, אבל לפעמים צריך לשחרר ולהתקדם ויגיעו דברים אחרים, לא שיחליפו אלה שיגרמו להרגיש משהו חדש וטוב. לפעמים יש איזו תחושה שכל זה לא באמת הגיע לי, שעברתי הרבה חרא בשביל "כלום", אבל אי אפשר להגיד שבנאדם שגרם לך להרגיש, לחייך, להתגעגע, לצחוק, להתחבר, להזדהות ועוד כ"כ הרבה דברים חיוביים, ואין ספק שאלו יחרטו לי בזיכרון והם מתעלים בהמון על האחרים. אני רוצה ומנסה להמשיך הלאה, לא החלטתי איתו או בלעדיו, כי לפעמים עדיף לשחרר... אם לגמרי או לא, אני לא יודעת. כשהכל עוד טרי נורא, עדיף לא לעשות החלטות פזיזות. אולי כרגע מה שלא נכון, יהיה נכון בעתיד. אני רוצה להתקדם, אני רוצה להבין דברים טוב יותר, מה אני רוצה מעצמי. אני מקווה לקחת מהחופש שאחרי הלימודים תבונה לגבי ההמשך, כדי לא לאבד את עצמי. החששות האלה, ממה יהיה אח"כ, לאן אלך, מה אעשה עם עצמי, צבא, לימודים, כסף והכל מתערבב בראש. ולהבין שזה הסוף של תקופה בבית ספר, שדי אהבתי למען האמת ... לפעמים גם דמעות זולגות מהמחשבה, אבל אני מניחה שזה התחלה על משהו אחר. ואולי איזה שינוי לא יזיק לי בחיים. אני מרגישה שנורא התפזרתי פה, אבל זה מה שקורה שכותבים אחרי שנה. כבר שכחתי איך זה, וזה עושה לי טוב. הכל הודות לדור, ידידי היקר והמוערך, שגרם לי להתגעגע לזה. אני רק רוצה להגיד לך תודה, על התמיכה, על השיחות הכייפיות ושגרמת לי להיזכר איך זה. ומחר נפגש ונחגוג לך כמו שצריך(: מקווה להמשיך לכתוב פה, נראה איך ארגיש. לילה טוב .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
