הכל חדש ונוצץ

סבתי נפטרה היום לפני מס' שנים. אני כבר לא זוכרת. לפי התאריך הלועזי. אמאמא. הייתי אז בהריון עם סוסון בחודש החמישי. היא עמדה להיות סבתא רבה אך לא זכתה לכך. הייתי בטוחה שהיא תהיה סבתא רבה. היא נראתה כלכך יפה. אשה יפה היתה סבתא. שיבה לא זרקה בשערה אפילו בגיל 73 , פניה לא היו מקומטות, הייתי בטוחה שהיא תחיה עד מאה

אבל זה לא קרה. היא התלוננה שכואב לה, היא לא מרגישה טוב, לא ממש התייחסו. היא היתה מראה פרצוף מסכן, אבל חשבו שהיא סתם קוטרית.

אני אפילו לא ידעתי שהיא נפטרה. הסתירו זאת ממני. לא סיפרו לי שהיא נפטרה ולא סיפרו לי שהיתה לוויה. הרי הייתי בהריון. פחדו שיקרה לי משהו. אבל אני גיליתי זאת. ידעתי שהיא לא חשה בטוב אמרו לי שהיא אושפזה , רציתי לבקרה אבל אמרו לי לא. התעקשתי לנסוע לבקרה. כל הזמן שאלתי מה שלום סבתא אמרו לי בסדר. היא עברה משבר ביום שני אך התאוששה. התעקשתי והתעקשתי, אך גם הם התעקשו כולל הבעל.

'היא מתה' אמרתי

'לא' אמר הבעל

'אז למה אני לא יכולה לבקר אותה? היא מתה , אני יודעת שהיא מתה.'

'נכון' אמר הבעל. היא מתה ביום שני והלוויה היתה ביום רביעי. והם כבר קמו מהשבעה.

'איך זה קרה?' שאלתי

היא קמה בבוקר לא הרגישה טוב, הלכה לבית חולים למיון או לבדיקות, אפילו היא השאירה את הלחם כך חתוך, יצאה מהבית ולא חזרה. היא הגיעה לבית חולים, שם מצבה הדרדר והיא מתה. כך סיפרו לי.

לא, לא כעסתי עליהם. איני חובבת הלוויות ובמקרה שלי אף אסור היה לי להשתתף. רק היה לי עצוב שהיא לא זכתה להיות סבתא רבה, לא זכתה לראות את סוסון, והמשפחה הצוהלת שדימיתי, משפחה של 4 דורות פשוט לא יצאה אל הפועל. ככ רציתי שזה יקרה...

בכיתי. זו היתה אחת הפעמים הבודדות שבכיתי. וכרסי בין שיני