הכל חדש ונוצץ

מפעל חיי עומד להתרסק היום. מחר

די זה נגמר.

אני לא יודעת מה יהיה

לפני שבוע ישבתי לי במסעדה על שפת הים

ישבתי לי לבד על כוס קפה

הים היה שטוח האופק נראה רחוק

ואי שם מעבר לאופק ראיתי את האינסוף

את האינסוף לשום דבר הזה שאני קוראת לו חיי.

היה לי חם

המכנסיים האפורים נדבקו לי לרגלים

לא יודעת למה הלכתי לים ביום חם עם בגדי חורף

אין לי בגד ים

ישבתי ושתיתי קפה. לבד

מסביבי היו אנשים ביחד, משפחות, חברים עם קפה וסיגריה ואוכל

חשבתי איך החיים שלהם

גם כן כל כך אומללים וחסרי תוחלת?

וכך ישבתי לי על שפת הים

בין ערביים צופה באופק ביאוש אינסופי.

איך הילדים שלהם? חשבתי.

גם הם חסרי תקווה?

כמו סוסון שלי?

איך הגענו לזה? אני שואלת.

איך התרסק הכל?

אולי לא הייתי צריכה....

אני יודעת שבמדינה הזאת אסור להיות ילדה טובה

היינו צריכים להתעלם מהבדיקה

פשוט לא ללכת

הוא לא רצה ללכת

אני הכרחתי אותו.

מי ששומר על החוק משלם.

הכל נגמר

ועכשיו מה יהיה?