שבת, אני מטיילת לי עם הילדים בטיילת לואי. המקום הומה אדם. אני עוברת דרך מגדלי פנורמה - מגדלי התאומים , ממשיכה קצת הלאה, משקיפה על הנוף המקסים של חיפה, מגיעה לבריכה דקורטיבית קטנה עם דגים אדומים ואיילה מאובנת שותה מן המים. חושבת איך בילדותי הייתי הולכת עם סבתא לאותו מקום שקראו לו גן פנורמה, זורקת אבנים לתוך השלולית ומסתכלת על המעגלים שהן יצרו, נפעמת מהם. עד היום המקום הזה קיים. לא הרסו אותו. ממשיכה הלאה, דן כרמל, נזכרת שכאן צילמו אותי עם שמלת כלה, הצילומים הקיצ'יים האלה שאבדו לי אי שם בבית הוריו של מי שהיה פעם בעלי, מגיעה עד הכניסה של הגנים הבהאיים, יורדת קצת למטה חושבת כמה הבהאים השקיעו במקום הזה שתמיד היה יפה ומיוחד, פוגשת איזו שכנה מן העבר שבאה לבקר בחיפה, חוזרת חזרה.
פתאום ניגשת אלי מישהי, אשה מבוגרת, כבת 60, לבושה נאה ומטופחת שואלת אותי : יש לך קצת כסף לנסיעה באוטובוס? ומתחילה לספר לי את כל קורות חייה בקול עבה ומחוספס. היא מתחילה ללכת אחרי. אני מוציאה את הארנק. 'אני לא יודעת אם יש לי כסף,' אני עונה לה. ומתחילה לחפש. לא מוצאת. היא ממשיכה ללכת אחרי. 'אין לי אין לי כסף.' אני אומרת לה. זה לא מזיז לה . היא ממשיכה ללכת אחרי מחכה שאתן לה ' אין לי כסף', היא אומרת 'שכחתי את הארנק בבית, אני צריכה להגיע לילדים שלי רק נסיעה קטנה. הם לא גרים רחוק' היא ממשיכה להתחנן. 'אין לך כלום?' היא אומרת לי 'תחפשי יותר טוב. אולי בכל זאת יש לך משהו אולי תלכי לכספומט.' אני מסתכלת עליה, מה היא רוצה ממני? מה היא רוצה דווקא ממני. יש המון אדם בטיילת לואי, משפחות עם ילדים, ילדים עם אבא , לא כמו הילדים שלי שאין להם אבא, משפחות מבוססות מהכרמל לא כמוני שגרה בכלל בנשר בדירה קטנה ועלובה, משפחות הייטק , לא כמוני שמידי פעם עובדת עבודות זמניות. מה היא נטפלה אלי.
גברת, אני אומרת לה אחרי שהלכה אתי את כל המסלול חזרה. אין לי כסף. יש כאן המון אנשים. למה את חושבת שרק אני יכולה לתת לך כסף
היא נעלמה בין ההמון
באמת למה כולם חושבים שאני כל יכולה?
אני סהכ אישה קטנה שהולכת לטבוע
איכשהו מחזיקה את הראש מעל המים
