הכל חדש ונוצץ

כן הגיעה שעת סיכומים, סיכום שנה סיכום עשור

אתחיל עם העשור.

שנת 2000 תחילת המילניום. כולם מדברים על הבאג ההוא. האם זה היה הנסיון הראשון של התקשורת להפחיד אותנו? אני נסעתי ללונדון. וכבר סיפרתי על זה כאן. הסכסוך המשפחתי שלי היה אז בחיתולים. לא חשבתי שהוא ימשך ככ הרבה זמן ועדיין לא רואים את הסוף. כן, כבר יותר מ-10 שנים אני עסוקה עם הסכסוך הזה וללא ספק זה העשור של הסכסוך, אבל אני אתן כאן ציוני דרך עיקריים. לאו דווקא קשורים בסכסוך

שנת 2000

שנת 2000 כאמור מתחילה בלונדון. 

הגענו ללונדון מאוחר בלילה ותפסנו מונית עם נהג ישראלי שהביא אותנו למלון. במונית השארנו צעיף וכובע של redskins . למחרת פניתי לאיש היודע הכל במלון, קניתי אצלו כרטיסים של ביג בס וכך התחלנו את סיורנו. המקום הראשון אליו הלכנו הוא מאדאם טוסו. התור לשם היה אימתני אך כיוון שאנחנו באנו דרך ביג בס נכנסנו ללא תור

בקטע האחרון של המוזיאון יש דמויות ממרתפי הענויים של לונדון. בסופו של המוזיאון יש חנות מזכרות. לא הכי שגרתית. בהחלט שווה ביקור.

למחרת המשכנו את הסיור בביג בס. יצאתי עם סוסון לשייט ולסיור בעיר. הקופון נשאר בחדר. אני לא יודעת למה. הוא העדיף לצפות בטלוויזיה. היו שם סדרות לילדים שחבלז

תפס אותנו מזג אויר לא הכי לונדוני. בהמשך השמים התבהרו עוד יותר והשמש ממש סינוורה

אבל למחרת הכל השתנה

החלפת המשמר היתה צנועה למדי. לא ידעתי שבלונדון פוחדים מגשם.

בוקר המילניום קמנו התלבשנו לא זוכרת כבר מה עשינו. עקבנו בטלוויזיה איך המילניום החדש מתחיל מניו זילנד עד ישראל. מופע הזיקוקים של סידני, הגונג היפאני, יותר אני לא זוכרת. מה שכן היו המון דיווחים מערים שונות ברחבי בריטניה וזה ממש לא עניין אותי. כבר הצטערתי שאני לא בארץ. כשהמילניום הגיע לישראל הראו את עזריאלי. אחכ הצטיידנו בשכפצים ומטריות ושמנו פעמינו לכיוון התמז. שם נערך מופע הזיקוקים הבריטי. לא יצאו לי תמונות יפות מהזיקוקים וזכור לי שדי התאכזבנו מהאירוע. היה צפוף בצורה לא רגילה עד כדי סכנת נפשות. אני בחיים לא הייתי בצפיפות כזאת. פחדתי גם לאבד את הילדים. חיכיתי שהביג בן יצלצל לכבוד המילניום . יכול להיות שהוא צלצל אבל אני לא שמעתי ולא ראיתי. למלון חזרנו ברגל. פשוט אי אפשר היה להכנס לטיוב מחמת הצפיפות.

בבוקר גיליתי שהפאוץ' שלי עם הכסף נעלם. אני רוצה לומר שכל הזמן כייסו אותי בלונדון. הלכתי למקדונלדס וכשרציתי לשלם גיליתי שהארנק איננו. אין כסף ואין כרטיס אשראי. מזל שפיזרתי את הכסף והודעתי לויזה לבטל את הכרטיס. אבל הקטע עם הפאוץ' הטריף אותי. הוא היה צמוד אלי לגוף ורק בחדר הורדתי אותו. אז איך לכל הרוחות הוא נעלם? בדקתי וגיליתי את התעלומה. החדר בכלל לא היה נעול. המנעול היה מקולקל ובזמן שישנתי מישהו חדר לחדר לקח את הכסף וגם ספר הדרכה בעברית. בעברית.

רוחנו לא נפלה בעקבות זה. הודעתי במלון שפרצו לי לחדר. הם לא עשו כלום אבל כיוון שכרטיס האשראי נגנב ומסרתי להם את מספרו לא חוייבתי על כל מה ששילמתי במלון כולל ביג בס הצגות וארוחות. המשכנו בסיורינו. נכנסנו  לתוך מרי פופינס

מצטערת שהתמונה ארוכה. נסיתי למתוח אותה. לא הצלחתי.

צפינו במצעד המילניום

ביקרנו בכיפת המילניום

היה שם מופע מרהיב ותערוכה נוסח אפקוט סנטר. היה שווה אני לא יודעת למה זה לא הלך.

ו...

חזרנו הביתה.

לחזור תמיד זה באסה. זכור לי בין השאר שחטפתי שפעת והאוטו לא הניע. הזעקתי את אבא עם הכבלים. אני זוכרת אותו כזה איש זקן בחורף. כבר אז חרדתי לגורלו. לא יודעת למה. בסוף השנה ההיא גנבו לי את האוטו הזה.

לאחר כמה חודשים קבלתי דיווח מויזה. היה לי שם חיוב בכרטיס שנגנב. נחשו מאיפה?....

ממסעדה ברח' נורדאו חיפה.

לא יאמן.