הכל חדש ונוצץ

היום האחרון של אפריל. היום האחרון שהחיים שלי הלכו קדימה.. היום הראשון שהחיים שלי נעצרו. ואני זוכרת את עצמי יושבת בחדר האוכל של מרכז השיקום DuPont, בפטיו שותה קפה ותוהה, לאן אנחנו הולכים. אז עוד הייתי בחממה. טיפלו בנו. טיפלו בסוסון. היו הרבה תקוות שהוא יחזור. סוסון מעולם לא חזר. כשהגענו למכון שאלו אותי למה אני מצפה. אמרתי שאני רוצה את הילד שלי בחזרה והאמנתי שהם יעשו את זה.

כן הגענו למכון הזה ושאלו אותי שאלות.. זה היה משרד קטן אפור ואפל שבחדר ההמתנה שלו , גם כן אפור ואפל היו כמה ספרי ילדים. אחד מהם היה The Last Day of April ותהיתי עד כמה הוא מתקשר אלי. לא, חוץ מהתאריך הוא לא התקשר. זה היה משהו על סרטן ואחרי זה נאמר April showers bring May flowers אבל אצלי זה היה הפוך. היה זה בחודש מאי כשהגענו למרכז השיקום. העולם כבר התחיל לפרוח אבל אני ראיתי רק חדרי בית חולים.

וכך ישבתי לי באותו בוקר בפתיו של חדר האוכל עם כוס קפה והמון half & half תוהה מה יהיה בסופינו. פגשתי אז הרבה אנשים מעולם שלא הכרתי. עולם הילדים המיוחדים שכה פחדתי ממנו תמיד. האם הילד שלי גם יהיה ילד מיוחד? לא. הוא לא יהיה. הוא לא יהיה. הוא יהיה כמו כולם. הוא יחזור לכיתה שלו. הם יעשו כאן עבודה טובה.

לאט לאט סוסון התעורר מהתרדמת. כשהגענו לשיקום הוא היה בשלב 4 של Rancho los amigos scale , כן למדתי מושגים חדשים, זהו השלב האלים. השלב בו החולה משתולל ללא שליטה וצורח. סוסון כל הזמן צרח I hate you והיכה בכל מה שנמצא סביבו. הוא הגיע לשיקום קשור למיטה של האמבולנס. מרכז השיקום שכן שעתיים נסיעה מביתנו וכך שעתים נסעתי כך כשהבן שלי מחמד לבי קשור למיטה וצועק I hate you והמומחים מאושרים. כי בלי השלב הזה לא מתעוררים מהקומה בכלל.

סוסון נרגע במרכז השיקום. הוא הפך להיות חביב הקהל. אפילו חגגתי לו שם יומולדת קצת לפני שהוא עזב, כי לא הספקתי לעשות לו את חגיגת יום הולדתו ה-9 . איזו חגיגה מקברית. כולם פגועי ראש בדרגה זו או אחרת של הכרה. כאלה שהולכים, כאלה שיושבים על כסא גלגלים, גילאים שונים. כן, עולם אחר.

אחרי שסיימנו עם משרד הקבלה קיבלנו חדר, אני וסוסון. כן לכל חולה היה חדר משלו. הוא קיבל מיטה מיטה ואני קיבלתי מיטה מתקפלת. חדר האוכל של החולים היה ממש ביציאה מהחדר,  שולחנות קטנים ירקרקים כסאות קטנים. כן, כולם היו שם ילדים שנפגעו בראש בדרך זו או אחרת. אחת ירתה בעצמה בשוגג, ילד אחר נפל מחלון, רובם היו פגועי תאונות דרכים. כא והפגיעה שלו. בנות בנים, עם אפילפסיה כתוצאה מן הפגיעה. אחת טבעה בבריכה, אחת סתם קיבלה חום גבוה והפסיקה לתקשר. מקרים חסרי תקווה, מקרים עם פוטנציאל שיקומי טוב. אנחנו היינו בצד הטוב של המקרים. כן היה סיכוי.

סוסון קיבל כסא גלגלים ולא רצה להשתמש בו. אני זוכרת שדחפתי אותו בכסא הזה פעם אחת בלבד וזה הזכיר לי איך דחפתי אותו בעגלה בימים טובים יותר כשהראש שלפני היה יותר קטן ויותר בלונדיני. לא חשבתי שאטפל שוב בסוסון כמו בתינוק. אבל עד מהרה הוא קם והתחיל ללכת

כן, קיבלנו את החדר ומכאן יאללה לעבודה. עבודה רבה לפנינו.

פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפול בדיבור, בית ספר, בריכת שחיה טיפולית, פסיכותרפיה. מערכת שעות ברורה, כמעט כמו בעולם האחר. הרגיל. כמו בית ספר רק המקצועות שונים. כן, הילדים האחרים המשיכו ללכת לבית הספר, רק אנחנו הלכנו לעולם אחר. אפילו מחקו את סוסון מרשימת ילדי הכיתה שהוא למד בה עד ה-30.4.91 אבל זה כבר סיפור אחר.

סוסון התקדם יפה במרכז השיקום. אט אט הוא היה נראה יותר דומה לילד ששלחתי לשיעור עברית, הבלונדיני הקטן הצעקני. כשהוא רכב שם על אופנים במרכז הספורט הגדול שאלו אותי מה הוא עושה כאן בכלל.

חודשיים ומשהו היינו במרכז השיקום....

החיים הקשים התחילו רק אחרי זה.