הכל חדש ונוצץ

היום לפני... התחתנתי.

זה היה אמור להיות היום המאושר בחיי

האמת הוא היה די מאושר סהכ.

מעניין מה אני זוכרת היום מהחתונה שלי.

אני זוכרת אוכל. ההורים רבו על אוכל לפני החתונה. אבא שלו רצה פופיקים. כמעט בגלל מנת פופיקים נפלה החתונה. שאלתי את עצמי על מה אפשר כבר לריב

הייתי כלה יפה. יום לפני הלכתי למקווה או שאולי יום אחר. לא. יום לפני. לא היה נורא ללכת למקווה. אמרו שזה אחרי החגים וזה הכי הכי נקי. אני אין לי בעיה להכניס את הראש למים ועוד למים פושרים, ולפני זה אמבטיה. לא הבנתי ועד עכשיו אני לא מבינה למה פוחדים מהמקווה. היה כיף. הרבנית היתה יותר מפחידה. היא דיברה על סוגי מיתות על שרוולים קצרים ועל מחזור. ראבק אני מתחתנת מה את רוצה ממני

אני זוכרת יום שלם בסלון כלות. ואז הוא הגיע ויצאנו לצילומים. הצלם שיגע אותנו. אמא אמרה שהיא לוקחת את הבעלבית ולא פועל שלו כדי שיצאו תמונות יפות. הן באמת יצאו יפות אבל הוא שיגע אותנו. הוא סובב אותנו בכל העיר ואם אני לא טועה זה בכלל היה ביום למחרת. לא זוכרת. רק שהוא שיגע אותנו אני זוכרת. הצטלמנו על רקע הגן הפרסי וטיילת מלון דן. אין לי היום את התמונות האלה. לפני שנסעתי לאמריקה נתתי אותן להורים של בעלי לשמירה. עד היום הן לא חזרו אלי. הן היו ממש יפות. היום בטח הן צריכות פוטושופ אם הן עדיין קיימות.

אני נזכרת שהושיבו אותי על כסא כדי לקבל את פני הקהל. כך היה נהוג. את רוב הבאים לא הכרתי. הצד שלו. הם אמרו שהם מעט בסוף הם היו הרבה. והצלם צילם רק אותם. טוב נדבר עליו אחכ. על הצלם. אבל איזה מן דבר זה שאני בכלל לא מכירה את רוב האנשים שבאים לחתונה שלי? אחכ באה החופה. מארש החתונה של מנדלסון. אלא מה? מישהו חשב אז על רגב הוד? או שלמה ארצי? עמדתי שם לגמרי נבוכה אני זוכרת. מן חיוך קליל שאומר זה לא קורה לי באמת. זה לא קורה לי באמת.

ואז שוב הגיע כוכב הערב. הצלם. הוא ביקש שנסתובב בין השולחנות. אמרו לי שאם אני רוצה להרוס לעצמי את החתונה אז לעשות את זה. וזאת משום שבמקום לאכול בחתונתי אני הולכת להצטלם. אז החלטתי לא להסתובב בין השולחנות אלא לאכול את הפופיקים. האמת האוכל נתקע לי בגרון. היה טעים אך מי יכול לבלוע משהו בחתונה. ישבתי בשולחן המלכותי. אחותי המסכנונה הביאה אז את החבר התורן שלה. זה מה שאני הכי זוכרת מהשולחן המלכותי. אחות שמנה ומסכנה וחבר נבוך.

אחרי האוכל קמנו לטנגו. אז הגיעה שעתו היפה של הצלם. יעני אומר לא רציתם לעבור בין השולחנות אני אראה לכם מה זה. הוא הושיב אותנו על כסא אחרי שנגמר הטנגו וצילם אלפי תמונות של אנשים שאני לא מכירה שנעמדו מאחורינו. חיוך! חיוך! חיוך! זה מה ששמעתי ממנו. תעזוב אותי אני רוצה לרקוד. כולם רוקדים רק אני מצטלמת ומחייכת חיוך! חיוך! חיוך! לא רוצה לחייך. נמאס לי. גרררר. לא עזר כלום. רק בסוף הערב הוא שיחרר אותנו.

מכל התמונות האלה נותר לי חצי אלבום. היו לפחות עוד 2 אלבומים

האמת, מזכרת לא רעה

חבל על התמונות שאבדו

איפה פני אבי הזורחות?

איפה סבתא שלי?