הכל חדש ונוצץ

לראשונה בחיי הייתי בתפילת יזכור. עד היום היו זורקים אותי מבית הכנסת. כילדה הייתי נעלבת, כבוגרת ברחתי לבד. שמחתי שאני לא צריכה להיות שם. שההורים שלי חיים תודה לאל ושפר עלי גורלי... לפני שנה עדיין ברחתי מיזכור אך ידעתי שזו הפעם האחרונה. אבא שלי היה כבר באותו בית אבות עלוב... אני הלכתי לבקר אותו אז.... הוא היה ככ מסכן, כולו צנום בתוך רעש והמולה כאשר כולו אומר אומללות גם מהמצב וגם מהמקום בו הוא נמצא. אין עליו רחמים? כעבור זמן קצר הוא מת. ידעתי שלא ישרוד שם.

כל מי שיש לו הורים עליו לצאת אמר האיש שליד התיבה ואני נשארתי בפעם הראשונה בחיי. אין לי אבא

עדיין מוזר שאין לי אבא. הדלקתי נר נשמה ליד תמונתו עדיין קשה לי לקלוט שהאיש הזה לא איתנו יותר. אני עדיין רואה אותו ושומעת את קולו. רציתי לדבר איתו אבל אני עדיין לא יכולה. רציתי לספר לו שגם אמא עזבה את הבית וכשאני באה לשכונה אין שם כבר אף אחד חוץ מהיסטוריה.... מוזר לי שהשכונה שלי היא כבר היסטוריה. היא עומדת על תילה כמו תמיד אך אין לי שם כבר אף אחד. שטויות. אם הוא יכול לשמוע אותי הוא בטח כבר ראה בעצמו ואני הרי לא מאמינה שהוא רואה ושומע. הרי הוא מת. אבל מי יודע בעצם הרי אנחנו תמיד מדברים עם המתים... הלכתי בדרך בערב יום כיפור על הכביש של האוטואים הגעתי לשכונה שלי, היו שם מלא אנשים על הכביש הוציאו כסאות מהבית והתישבו בלב הצומת אבל אין אף אחד בשכונה שלי. הרגשתי מוזר שהרי בשנה שעברה עוד היה לי אבא והיה בית ועכשיו אין כלום אין אבא ואין בית ואמא מספרת שהיא רבה עם אחותי וכבר מצטערת שעברה לשם ולא חיכתה עד שהבית שלה יהיה מוכן. הוי אבא אבא, אתה ידעת לעצור אותה מלעשות שטויות עכשיו אין מי שיעצור אותה. הנה דברתי איתך אבא. מילה אחת אולי בפעם הבאה אצליח יותר. הנה אני רואה את פניך עם אותה הבעה כמו בבית אבות העלוב ההוא. אין מה לעשות זה מה יש.

יום הכיפורים עבר כבר. לא רציתי לכתוב במהלך היום. קדושת היום. שקט. רק חבל שיש לי שכנות שמפרות את השקט הזה. הערביות האלה החליטו דווקא היום בכוונה להשמיע את המוזיקה שלהם ולהרעיד את הרחוב. להוציא זבל לחדר המדרגות ולשפוך את המיץ של הזבל בכל הבית. הן יודעות שהיום יום כיפור. זה לא מעניין אותן כך אמרה לי אחת מהן. עכשיו תספרו לי שזו מדינה דמוקרטית ולכל אחד מותר לעשות מה שהוא רוצה. גם מותר לי לכתוב על הדלת שלהן מוחמד חזיר?