הכל חדש ונוצץ

את קיבוץ נחל עוז אני זוכרת עוד מהילדות. הייתי יוצאת לטיולים מטעם העבודה של אבא שלי ובאחד מהם הגענו לנחל עוז. המדריך סיפר אז כמה הוא קרוב לגבול וכמה הוא סובל מהקירבה הזאת

ואז באה מלחמת ששת הימים והרחיקה את הגבול מנחל עוז. הגבול היה רחוק רחוק. אמצע הארץ, הגבול היה תעלת סואץ...

אחרי המלחמה יצאתי למחנה קיץ בנגב עברנו את נחל עוז קלי קלות הגענו עד אל עריש. אני זוכרת מלא ילדים ערבים שביקשו כסף. גם קיבלו. עד שנמאס לי לתת להם. זה מה שהכי זכור לי דקלים, ים, וילדים שמבקשים כסף. גם בעזה היינו אני חושבת.

כשהייתי בצבא שרתתי בבאר שבע ונסעתי בטרמפים. אני זוכרת גם רכבים מעזה. היה להם מספר אפור והיתה האות ע׳ ליד המספר. רכבים מהגדה היה להם מספר תכלת ורכבים מהרמה היה להם מספר ירוק... לרוב הייתי נוסעת מחיפה דרך כביש החוף ממשיכה דרומה בצומת בית דגן, פונה שמאלה מגיעה לצומת כנות, מסמיע, קסטינה, אחכ באר שבע, בצומת אשל הנשיא פונים שמאלה, אבל לפעמים נסעתי בדרך אחרת. אני זוכרת את השלטים האלה המורים לקיבוצים סעד, גבים... לב המדינה, היום קוראים להם עוטף עזה. מי בכלל חשב שהקיבוצים האלה יהיו החזית החדשה, היה ככ שקט שם, ובדרכים. כן אני זוכרת את הדרכים הצרות האלה עם האקליפטוסים מסביב, מערב הנגב, הרבה ירוק. מי חשב שנגיע למצב הזה? איפה טעינו? איפה לא? מי חשב אז על פצמרים קסאמים וכל הנגעים האחרים . לאן הגענו? איך הגענו לזה?

עצוב, עצוב שזה ככה.